אין בקרבה של א' שמץ של שמחה לאידו של הנשיא לשעבר משה קצב. גזר הדין ומספר השנים שנגזרו עליו לא היו חשובים לה, כמו עצם ההרשעה וההכרה שהיא אכן נפגעה ודיברה אמת לאמיתה לאורך כל הדרך. זה היה המשפט שהיא חזרה ואמרה במשך כל הזמן הזה. עם זאת, יום הכניסה לכלא הוא יום שיש בו משום בשורה לאזרח הקטן במדינת ישראל, שיידע שהכל שווים בפני החוק. יידעו אזרחי המדינה שמערכת המשפט הישראלית אמונה על העיקרון לא תכיר פנים במשפט. שאין מורמים מעם ואין נישאים וכולם שווים בפני חוק. א' רוצה להשאיר את הסיפור הזה מאחוריה ולהתפנות לחייה. היא אספה את שבריה עוד קודם, ליקקה את הפצעים, אספה כוחות וחזרה לתחום שבו עסקה קודם. א' חזרה להתמסר למשפחה והאנונימיות חשובה לה מאוד. "חשוב לי לחזור לשיגרה ולאנונימיות", היא אומרת שוב ושוב. הפעם היחידה שבה הסכימה לצאת לתקשורת ולדבר היתה כשהיא חששה שיש ניסיון לטרפד את עיסקת הטיעון, והיה חשוב לה לומר את דבריה באופן חד-פעמי ובקול ברור. וכשכבר הגיע גזר הדין, היה חשוב לה לשמוע את חותמת בית משפט העליון ושהמערכת תכיר בגירסתה שהיא אמת צרופה. קצב וסוללת עורכי דינו הכפישו אותה, אבל עכשיו המסע נגמר והאמת יצאה לאור. בית המשפט אמר כבר את דברו, קצב נכנס לכלא, הבנות חוזרות לחייהן וכמה אפשר לבחוש בגועל הזה- גם כשהעלו את הדיבורים על מעצר בית, היא חזרה ואמרה שזה לא מעניין אותה. מה שחשוב לה הוא לא מספר השנים שיישב קצב בכלא כמו עצם ההרשעה. "ארבע, שבע או עשר שנים זה לא משנה. מה שמשנה הוא שמי שפגע בי הורשע והתגליתי כדוברת אמת לאמיתה", היא אמרה. א' מרגישה שהצדק נעשה. "רווח לי, נעשה איתי צדק", אמרה לי. כחבר קרוב ראיתי איך כל התהליך התגלגל, למרות שבסופו של דבר, מי שלזכותה צריך לזקוף את הפרשה הזו היא א' מבית הנשיא שלא הוכנסה לכתב האישום - אלמלא היא, לא היתה פרשת קצב. א' (ממשרד התיירות) תמיד אמרה שהיא לא היתה רוצה להיות המתלוננת הראשונה. זה לא פשוט לצאת נגד אדם מורם מעם, נגד האזרח מספר 1. המערכת לא תמיד הולכת איתך. והיא באמת לא זו שהניעה את הכל. אבל בסופו של יום, אין בליבה שום שמחה לאיד ביום הזה. הכותב הוא חבר של א' ממשרד התיירות ששימש עד במשפט
המתלוננות מרגישות הקלה - הצדק נעשה
Load more...