בעלי חיים: מה ההבדל בינינו?

בפסק הדין הראשון שניתן בישראל בביהמ"ש העליון על פי חוק צער בעלי חיים, ב-1997, לא כיכב כלבלב חמוד או חתול פרוותי, אלא דווקא תנין. בפסק הדין קבע השופט לשעבר מישאל חשין כי מופעי "קרבות" אדם-תנין שהתקיימו בזמנו בחמת גדר מפרים את חוק צער בעלי חיים. העובדה כי מדובר ביצור שנתפס מאיים ואפילו דוחה אינה רלוונטית לזכותו כי לא יתעללו בו. במילותיו הביע חשין את הבסיס המוסרי והערכי שאליו אנו שואפים: "צו-וינו מלידה להגן על החלש, ובעלי חיים הם חלשים", כתב, "בעל חיים ליד האדם הוא כילד, תמים וחסר הגנה. התעללות בילד תזעזע אותנו וכן היא התעללות בחיה. החיה - כמוה כילד - הינה תמימה. אין היא מכירה ברוע ואין היא יודעת כיצד להתמודד עימו. החיה מתקשה להגן על עצמה מפני האדם, והמלחמה בין האדם לבין החיה היא מלחמה בין מי שאינם שווים. האדם מצווה, אפוא, להגן על החיה כחלק מן הציווי המוסרי להגן על החלש".

* * *

מרגש, אך גם מאוד מעציב, לקרוא מילים נוקבות אלה לקראת יום זכויות בעלי החיים 2011. מרגש, משום שאני מאמינה שהן מבטאות את קול המצפון של כולנו. ומעציב, בשל הפער העצום שבין ההצהרה הערכית הזו - שכולנו באמת שותפים לה - לבין מציאות חייהם של מיליוני בעלי חיים שאנו מולידים לחיים של חולי, נכות וסבל ידועים מראש. הפער הזה, בין אכפתיות ציבורית עצומה לבין אכזריות חסרת מעצורים בפועל, עדיין לא התחיל להצטמצם, למרבה הצער, מאז פסק הדין הנוקב ההוא.

* * *

אילו קירות בתי המטבחיים היו שקופים, אמר פול מקרטני, כולם היו צמחונים. אך בתי המטבחיים, קל לשכוח, הם רק התחנה האחרונה, הגואלת, בחייהם האומללים של מאות מיליוני בעלי חיים במשקים. המראות הנשקפים מהמקום שבו מתחילים חייהם של אותם בעלי חיים אינם מלבבים. לו קירות המדגרות, למשל, היו שקופים (או אילו היינו בוחרים להביט לתוכן, כצרכנים), היינו שומעים את קריאות המצוקה של 15 אלף אפרוחים זכרים המושלכים מדי יום לפחי האשפה של תעשיית הביצים. היינו מבחינים בחרדת האפרוחים שזה עתה בקעו, מטולטלים ממסוע למסוע, מחפשים את אמם, ומועפים לבסוף ל"ארגזי שיווק" או למכולות ה"פגומים", שם יימעכו או ימותו ברעב.

לו קירות הלולים היו שקופים, היינו רואים את התרנגולות הדחוסות כל חייהן בכלובי רשת חשופים בלי אפשרות לפרוש כנפיים או לנקר באדמה (או בכל דבר שהוא מלבד חברותיהן לכלוב). לו רק היינו מסתכלים, היינו צריכים לשאול את עצמנו אם הסבל העצום הזה שווה את שימור ההרגלים ומקסום הרווחים. היינו אולי תוהים איך ההשלמה שלנו כחברה עם הסבל הזה מתיישבת עם "הציווי המוסרי להגן על החלש", שללא ספק מפעם בנו.

* * *

בימים אלה, כשברחבי העולם מציינים את יום זכויות בעלי החיים הבינלאומי, כדאי לעצור ולחשוב על הסבל ועל המוות שאנו כופים יום יום על בעלי חיים, ועל ההצדקות הנדושות שאנחנו רגילים לשלוף על מנת להדחיק את המציאות המרה.

במה פשעו אותם יצורים, שניחנו כמונו ביכולת לחוות הנאה וברתיעה מכאב או מסבל, שאנו גוזרים עליהם עינויים שלא היינו מאחלים לגרועים שבאויבינו? בפרפראזה על קטע מתוך "הסוחר מוונציה": וכי אין לבעל החיים עיניים? אין לבעל החיים רגליים, עיניים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? האם לא כמו האדם מאותם מזונות הם אוכלים, באותם כלי נשק הם נפצעים, באותן מחלות הם מתייסרים, באותן רפואות הם מתרפאים, באותו קיץ חם להם ובאותו חורף קר להם?

ואם תדקרו אותם - לא יזובו דם-