במפגשם ב"פורום סבן" הסכימו מזכיר ההגנה האמריקני ליאון פאנטה וראש המוסד לשעבר מאיר דגן על כך שאל לישראל לתקוף לבדה באיראן. הנימוק המרכזי היה שתקיפה לא תביא להשמדת תוכנית הגרעין האיראנית אלא רק לעיכובה בשנה עד שנתיים. דגן גם נימק את התנגדותו בתגובה האיראנית הצפויה.
ניתוח זה מצד שני האישים שגוי, שכן שניהם בוחנים בעיקר את התוצאה הפיזית של התקיפה. והרי גם אם תוכנית הגרעין תושמד לחלוטין, לכאורה יכולה איראן לשוב ולהקים את התוכנית. גם עיראק יכלה לשוב ולהקים את הכור הגרעיני לאחר השמדתו ב-1981. התוצאה הפיזית, אם כן, אינה העיקר. המלחמה היא מאבק בין רצונות מדיניים שונים. הרצון המדיני של ארה"ב וישראל הוא שאיראן תנטוש לזמן ניכר את מאמציה לרכוש נשק גרעיני. הרצון המדיני האיראני הוא להשיג בשלב כלשהו נשק גרעיני. כמו במלחמות רבות, השאלה היא מי בעל הרצון המדיני החזק יותר.
מבחינה חומרית, איראן קרובה יותר לנמר של נייר מאשר למעצמה רצינית. כלכלתה חלשה מזו של ארגנטינה, וצבאה המיושן אינו מסוגל להתמודד במישרין עם צבא מערבי. אך איראן מציגה עצמה כמעצמה, והיא נחרצת ומוכנה ליטול סיכונים ולשלם מחיר כבד על מימוש שאיפותיה. מנגד, ארה"ב היא מעצמת העל היחידה, אולם היא תשושה, נרתעת מעימותים ומהססת בתשלום מחירים עבור מימוש רצונה המדיני. עם זאת, אין בכלל ספק כי ארה"ב חזקה יותר וכי במקרה שבו יתייחסו ארה"ב ואיראן לסוגיית הגרעין באותה רצינות, באותה החלטיות ובאותה נכונות ליטול סיכונים ולשלם מחירים - תהא ידה של ארה"ב על העליונה ורצונה המדיני ישרור. מרכיב נוסף הוא הזמן. איראן חפצה בעימותים המשתרעים על פרקי זמן ממושכים, שכן היא יודעת שהסבולת שלה גבוהה מזו של יריביה, ושהיא תוכל להתמיד במאבק עד שיריביה יוותרו. ארה"ב נרתעת ממאבקים ממושכים ושואפת לשרטט קווי סיום ברורים ומהירים למאמציה. בעימות בין השתיים, כל שאיראן זקוקה לו על מנת לממש את מטרותיה הוא להתמיד מעבר לנקודה בזמן שבה ארה"ב מחליטה שהעימות ממושך מדי לטעמה (וכך קרה במאבק על השליטה בעיראק).
אם ארה"ב תתקוף באיראן, המטרה לא תהיה השמדת מספר כזה או אחר של צנטריפוגות אלא העברת מסר מדיני, בשפה אסטרטגית אמינה וברורה, שלפיו היא רצינית בכוונתה למנוע מאיראן נשק גרעיני, וכי ארה"ב תיטול את הסיכונים ותשלם את המחירים הנדרשים כדי לממש זאת. ארה"ב חייבת להבהיר שהיא תתמיד במאמציה למשך זמן בלתי מוגבל ולא תותש בעוד סיבוב או שניים. כך ארה"ב תבהיר שרצונה המדיני הוא שישרור, ואיראן תיאלץ לוותר על מימוש רצונה בתחום הגרעין. גם אם ישראל תתקוף, לא יהיה זה מהלך להשמדת צנטריפוגות אלא מהלך פוליטי מובהק. מטרתה של התקיפה היא להביא את המשולש ישראל-ארה"ב-איראן למצב שבו כל הצדדים מניחים את כל הקלפים על השולחן. אם ארה"ב לא תעשה זאת, אזי חובה על ישראל להיות זו המבהירה כי היא תיטול את הסיכונים ותשלם את המחירים הנדרשים, וכי רצונה המדיני אינו ניתן לערעור - ואפילו אם תיאלץ לשוב ולתקוף מעת לעת כל אימת שאיראן תשקם את תוכנית הגרעין. נכונות ישראלית לסחוף את המשולש ישראל-ארה"ב-איראן לנקודת עבודה חדשה כזו תיצור מציאות פוליטית חדשה, ואין זה משנה כלל כמה צנטריפוגות הושמדו בדרך.
ועוד מילה לדגן: רובה המכריע של התגובה האיראנית יבוצע באמצעות חיזבאללה. חוסר היציבות הפנימית בלבנון וחוסר היציבות בין ישראל לחיזבאללה מאלצים אותנו להניח שבכל מקרה, במוקדם או במאוחר, מסיבה זו או אחרת, ישראל תמצא עצמה בסבב לחימה נוסף מול חיזבאללה. אם כן, עדיף לישראל להילחם בחיזבאללה מטעמים אסטרטגיים ראויים - השפעה על שאיפות הגרעין של איראן - ולא אגב אירוע בעל משמעות אסטרטגית מינימלית כתקרית הגבול מיולי 2006.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו