המאבק נשא פרי

בתחילת שנת 2007, חודשים ספורים לאחר שפרצו לכלי התקשורת החשדות לעבירות מין סדרתיות של קצב - מי שדאז היה נשיא - החליטו ארגוני הנשים לצאת במאבק ציבורי חסר תקדים שכותרתו היתה "ביטחון לנשים מפני עברייני מין בכירים". כמי שריכזה את קמפיין 20 ארגוני הנשים, ובהיותי נפגעת תקיפה מינית, שמתי לי יחד עם חברותיי למטרה להעלות על סדר היום הציבורי את האמון המוחלט בנפגעות תקיפה מינית, את הדרישה להרחיק מהציבור ומהשלטון דמויות בכירות שמכפיפות נשים באמצעות פשעים מיניים.

בתחילת פברואר 2007, כשעוד חלקים ניכרים בציבור ראו בנו חלק מקונספירציה, כפי שטען דאז קצב, יצאו 12 נשים נפגעות אלימות מינית להפגין מול הכנסת בדרישה להרחיק עברייני מין בכירים. היתה זו הפעם הראשונה שבה נשים, בהן מנהלות ארגונים, יצאו להפגין לא בשם אחרות שנפגעו אלא מטעם עצמן כנפגעות, בתביעה לצדק עבורן. היתה זו הפעם הראשונה עבורי שבה הפגנתי לא רק כמי שריכזה את קמפיין ארגוני הנשים, לא רק כאשת מקצוע, אלא גם ולפני הכל בהיותי נפגעת תקיפה מינית בעצמי.

בהכירי היטב את הבושה החברתית שתובעת מנפגעות תקיפה מינית להאשים את עצמן בפשיעה נגדן, ביודעי מתוך חיי את המבט החשדני והספקני המוטל על נפגעות תקיפה מינית שכמותי, יזמתי והצטרפתי אל ההפגנה, שבמשך הזמן הידהדה ציבורית עד כדי הבנה ציבורית רחבה כי אנו - הנפגעות - דוברות אמת לאמיתה. אל מול סוללה הדוקה של בכירים שסבבה את מי שהיה הנשיא דאז, אל מול "פרשת קצב" שסוקרה בתחילה לעיתים כקוריוז יותר מאשר כפרשה ארוכת שנים של עבירות מין סדרתיות נגד נשים, עמדנו בתחילה רק 12 נפגעות אלימות מינית.

ממה שהחל כהפגנה שהיתה אמנם קטנה במספר הנשים, אך מלאת עוצמה כי סירבנו יחד להיכבש תחת המבט המשתיק - התפתח מאבק פמיניסטי-ציבורי חסר תקדים שהמשכו אשרור ציבורי ומשפטי של מה שאמרנו כבר אז: משה קצב הוא עבריין מין סדרתי שפשעיו המיניים נבעו מאותו כוח שלטוני להשחית, שאותו ניצל עד זוועה באמצעות אלימות מינית וביזוי המשכי-סדרתי של נשים.

הכותבת ריכזה את קמפיין ארגוני הנשים להרחקת עברייני מין מהשלטון