100 שנים להולדת ראול ולנברג

בקור מקפיא עצמות של ינואר 1945 עמדה ילדה יהודייה כבת 12 על שפת נהר הדנובה החוצה את בודפשט, רגע לפני שנגזר עליה גורל כגורלם של אלו שנורו לפניה, ונפלו אל תוך המים. משפחתה כבר נלקחה ממנה, והיא עמדה שם בזכות התושייה וקור הרוח שגילתה אמה: הילדה רצה אחרי המשפחה המתרחקת, אך אמה אמרה בתוקף לאיש צלב החץ, הארגון הפשיסטי המקומי, שאין זו בתה כלל, אלא ילדה שנטרפה דעתה והיא נטפלת אליה. ברגע של חסד הגיע מעין טנדר, כך מספרת אותה ילדה, היום ד"ר נעמי גור, ומתוכו יצא אדם צעיר ונאה, בחן את תעודותיה והחל לחקור אותה. גם הוא טען בתוקף באוזניו של איש צלב החץ שהתעודה של דודתה, שהיתה ברשות הילדה, היא שלה בעצם. הוא ניצל שבריר רגע של היסח הדעת כדי לדחוף את הילדה לטנדר, ואחריה דחס בו עוד כמה יהודים והסתלק במהירות מן המקום.

השנה מלאו 100 שנים להולדתו של ראול ולנברג, בן למשפחה ידועה בשבדיה של בנקאים, של אנשי צבא ושל מדינאים. בשנת 1936 שהה ולנברג בחיפה כחצי שנה כדי להתמחות בסחר ימי בינלאומי, ושם הכיר את היישוב ופגש את הפליטים שהגיעו מגרמניה ארצה.

ביולי 1944, בדיוק כשנפסקו השילוחים מהונגריה לאושוויץ, הגיע לבודפשט ובידו דרכון דיפלומטי - שבדיה הניטרלית ייצגה אז את בריה"מ מול הגרמנים - כדי להמשיך את פעולתה של צירות שבדיה. זו חילקה מאות דרכוני חסות שבדיים מאז פלשה גרמניה להונגריה, ואולם ולנברג הגדיל את מספרם לאלפים ונקט פעולות נוספות, בייחוד מאוקטובר, שבו השתלטו אנשי צלב החץ הפרו-נאצים על הונגריה ואייכמן החל בארגון צעדות המוות של 200 אלף היהודים שנותרו בעיר הבירה.

בכספים שהצליח לקבל מיהדות ארה"ב בהיתר מיוחד - לנוכח האיסור החמור שהטילו בעלות הברית על העברת כל דבר שיכול לסייע לגרמנים בארצות שכבשו - הקים עם נציגויות נוספות, ובהן הנציגויות של שווייץ ושל הצלב האדום, ועם פעילים של תנועות הנוער הציוניות, גטו בינלאומי, שהעניק חסות ל-15 אלף נפשות, שהיה צריך לדאוג לכלכלתן ולביטחונן.

הוא רדף במכוניתו אחרי המשתרכים בצעדות, והוציא מאות מהם מהשורות, וכך גם מתחנת הרכבת ומגדות הדנובה. הוא היה ככל הנראה אחד מאלו שעזרו לסכל את תוכניתם של הגרמנים לפוצץ את הגטו שהקים ואת זה שהקימו הגרמנים, לפני כניסת הסובייטים, על 100 אלף יושביהם.

כאשר הגיעו הסובייטים התעורר בהם החשד לנוכח המספר הרב של הדרכונים וההגנה על היהודים, שנראו להם כיסוי לריגול לטובת הגרמנים - שכן למשפחת ולנברג היו לפני המלחמה קשרי סחר עם גרמניה – ולפיכך נאסר ראול. הוא הועבר לבריה"מ, ומאז לא נודע מה עלה בגורלו. אדם אמיץ זה, שסיכן את עצמו למען אנשים שלא הכיר ולא חב להם דבר, הפך לאגדה ולסמל של תושייה ושל הקרבה חסרת פניות למען הזולת. אנדרטאות, בתי ספר ואגודות הוקמו על שמו ברחבי העולם, בולים הונפקו, סרטים הופקו וספרים הוצאו לאור, ומעל כולם מרחפת השאלה מה גורם לאדם לנהוג כך ולא אחרת, ומה אתה ואני היינו עושים באותו מצב.

השנה, בשנת המאה להולדתו, צוינו גם 70 שנים להתכנסותה של ועידת ונזה, שבה נבחנו הצעדים המעשיים להרג העם היהודי באירופה ומחוצה לה; 50 שנה למשפט אייכמן; ובסוף ינואר חל יום השואה הבינלאומי השביעי מאז הכריז עליו האו"ם בשנת 2005.

לפיכך נבלעה מעט "שנת ולנברג", שעליה הכריזה ממשלת שבדיה בתוך שלל האירועים שהתקיימו בעולם. אך המסר האנושי שמעמידה דמותו הוא הבהיר מכולם. באוקטובר 1943, כאשר נודע בארץ ששבדיה נתנה מקלט ל-7,000 יהודי דנמרק, כתב נתן אלתרמן בטור השביעי שלו שיר על הלשון השבדית, שלא הסתבכה והתפתלה כמו זו של עמים אחרים שמצאו נימוקים להימנע מפתיחת שעריהם, ואמרה בפשטות: "הכניסה מותרת". שנה לאחר מכן הלך ולנברג באותה הדרך.

הכותבת היא פרופ' בחוג לתולדות עם ישראל, אוני' תל אביב