האירועים שסחפו את המזרח התיכון מאז ראשית השנה שעברה יצרו את הרושם ולפיו המזרח התיכון הערבי החל בתהליך שסופו דמוקרטיזציה וכי הקמתם של משטרים ייצוגיים ודמוקרטיים היא רק בעיה של זמן. הבעיה תיפתר, לכאורה, עם אימוץ חוקה ועם עריכתן של בחירות כלליות וחופשיות. רושם מוטעה זה נוצר מתוך משאלת לב של רבים מהמשקיפים, שביקשו לחזות בשינוי פניו של המרחב המזרח תיכוני, כפי שאירע באזורים שונים בעולם, ובמיוחד במדינות מזרח אירופה בשנות ה-90 של המאה שעברה.
משאלת לב זו התנפצה לנוכח הקושי של התרבות הפוליטית הערבית המקומית לקלוט ולאמץ מערכת שלמה של ערכים דמוקרטיים, ובראשם פלורליזם, חופש ביטוי, זכויות אדם, זכויות נשים וסובלנות כלפי מיעוטים. נאמנויות משפחתיות, שבטיות ועדתיות גברו במקרים רבים על פיתוח תפיסה של אזרחות משותפת של המדינה המודרנית. דוגמה לכך היא המאבקים העדתיים והדתיים המרים והעקובים מדם המתנהלים בין הסונים לשיעים בעיראק, הסונים לשיעים בבחריין או לחלופין המוסלמים לקופטים במצרים. אלה הציפו מעל פני השטח את המתח הקיים בין העדות והכיתות השונות ואת היעדר הסובלנות לזכויות המיעוט. השמירה על זכויות המיעוט היא, כידוע, אבן בוחן מרכזית למימושה של הדמוקרטיה.
* * *
אין להתעלם מכך שהטלטלה שאחזה במדינות המזרח התיכון הביאה לשבירת מחסום הפחד של הנתינים והאזרחים מהמסורת רבת השנים של שליטים סמכותיים השולטים באמצעות כוח ודיכוי. בשל כך חל שינוי דרסטי במשוואה של יחסי שליטים-נשלטים, והרחוב הערבי התגלה בפעם הראשונה כגורם המכתיב את סדר היום הלאומי. יתרה מזו, אווירת השינוי התפשטה מעבר לתחום הפוליטי הצר והעצימה תביעות לשינויים חברתיים ותרבותיים, דוגמת התאגדותן של נשים שתבעו לאפשר להן לנהוג ברכבן בסעודיה. עם זאת, תביעות אלה נעדרות תפיסה קוהרנטית, ולכן אין ביכולתן לסייע בעיצוב סדר יום חדש.
* * *
ניצחונן הסוחף של התנועות האיסלאמיות בבחירות לפרלמנט בתוניסיה ובמיוחד במצרים עורר בקרב רבים את השאלה מה השתבש בתהליך העברת השלטון מידי שליטים סמכותיים לידי יוזמי המהפכה והשינוי, צעירים וחוגים ליברליים. למעשה, לא השתבש דבר. כוח המשיכה והארגון של התנועות האיסלאמיות היה ונשאר רב ותורגם הלכה למעשה. אחת הסיבות המרכזיות לכוח המשיכה הרב של התנועות האלה היא ההשפעה הרבה שצברו גורמי האיסלאם הפוליטי בזכות שירותי הסעד והרווחה שהושיטו זה עשרות בשנים לאוכלוסייה הרחבה במחיר השווה לכל נפש. כוחן נשען גם על ההבטחה - שטרם נוסתה - להשתמש בקסם הדת כאמצעי לפתרון תחלואיה של החברה. הקביעה שלפיה השתלבותם של הגורמים האיסלאמיים במערכות הפוליטיות תביא בהכרח להתמתנותן עדיין טעונה הוכחה, במיוחד לנוכח הניסיון באיראן ובסעודיה ולנוכח עליית חמאס ברצועת עזה. שאלת המפתח במקרה זה תהיה שאלת חופש הביטוי, שלטון החוק, זכויות האדם והיחס לנשים ולמיעוטים.
* * *
דומה שהיקף ניצחונם של האיסלאמיסטים בבחירות הפרלמנטריות הפתיע אפילו אותם עצמם והגורמים האיסלאמיים נתפסו לא מוכנים והתקשו להציג משנה סדורה של אופן הטיפול בבעיות החברה והמדינה. החשש מפני קבלת אחריות ובמיוחד מכישלון הביא אותם בשלב הזה לדבוק בקו של שותפות בשלטון לצד הצבא ולדחות את האפשרות של ניהול המדינה לבדם. טיעוניהם בהקשר זה מאופיינים במידה רבה של אפולוגטיקה שנועדה להסביר, בין השאר, מדוע אינם מוכנים להעמיד מועמד מטעמם לבחירות לנשיאות במצרים.
* * *
ניצחונם של האיסלאמיסטים מחדד את הוויכוח על צביונה של המדינה הערבית המודרנית, ובמיוחד את הסוגיה הרגישה של יחסי דת ומדינה. בניגוד לאיסלאמיסטים החותרים לבסס את המדינה על ההלכה האיסלאמית, הרפורמיסטיים מציבים את מודל המדינה האזרחית השואבת את השראתה מהעם ומכוח נציגיו שבפרלמנט. במרכזה של תפיסה זו עומדת ה"מואטנה", קרי האזרחות, הניתנת לכלל האזרחים ללא אפליה וללא קשר ללאומיותם, לדתם או להשתייכותם המגדרית. המאבקים הצפויים במדינות ערב על ניסוח החוקה והתביעות להכנסת שינויים בה יחשפו מן הסתם לא רק את הפערים העמוקים הקיימים בין שתי תפיסות אלה, אלא יעמידו בפני הרפורמיסטיים אתגר לא פשוט - לנסות לשנות דפוסים של התרבות הפוליטית הקיימת ולהעמיד את זכויות הפרט והאזרח בקדמת הבמה.
* * *
הצבא, אשר היה עמוד התווך של המדינה הערבית המודרנית מסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת, יצטרך אף הוא להסתגל למצב החדש שנוצר. המשמעות המיידית היא שהוא יצטרך לשתף בשלטון את הגורמים האיסלאמיים השונים. בשלב זה נראה, לכאורה, שמדובר בהרמוניה שבה הצבא והאיסלאמיסטים מנהלים יחדיו את המדינה לאחר שהושגה המטרה העיקרית והיא סילוק הרודנים מהשלטון. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות שחילוקי דעות הנוגעים לאוריינטציה המדינית ולזהות הלאומית יעיבו על היחסים ביניהם עד מהרה ואף יתורגמו למאבקים מרים כפי שאירע בסודאן תחת שלטונו של תוראבי, מנהיג מפלגת החזית האיסלאמית הלאומית. כזכור, תוראבי, אשר סייע לעלייתו של עומר אל-בשיר לשלטון בשנת 1989, הפך ליריבו המר ואף הושלך לכלא (2005-2004) בשל התנגדותו לשלטונו. לא מן הנמנע שהאתגרים הכלכליים והחברתיים העצומים שלפניהם עומדות מדינות ערב ובראשן מצרים, יביאו בסופו של דבר לתהליך של התערבות גוברת והולכת של הצבא בניהול ענייני המדינה עד כדי לקיחת מוסרות השלטון שוב לידיו.
הכותב הוא מנהל מחלקת ירדן במשרד החוץ
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו