המחאה החברתית, ובעקבותיה החלטת הממשלה ליישום המלצות דו"ח טרכטנברג בתחום החינוך, הציפו את סוגיית החינוך הפרטי לעומת החינוך הציבורי. לאחרונה התפרסמו מאמרים בתקשורת התוקפים את החינוך הציבורי בישראל. אם נתבונן בטיעונים המועלים במאמרים אלו, נבין כי שאלת הליבה העומדת בבסיס המחלוקת היא אם החינוך הוא מוצר ציבורי ואם ראוי שייוותר כזה.
שלושה עקרונות אוניברסליים מנחים את מערכת החינוך: הצורך הטבעי שיש לאדם ללמוד על יכולותיו ולגלותן; הצורך הטבעי של הורים לספק לילדיהם השכלה וחינוך שיכשירו אותם להיות בוגרים אוטונומיים; והצורך של החברה להבטיח את קיומה ואת התפתחותה בעתיד.
חינוך אינו חטיף "פסק זמן" (כמצוין במאמרו של דניאל דורון "מדוע אין טעם בחינוך 'חינם'", "דעות", 14.3), והתייחסות אליו כאל כל מוצר מתעלמת ממימדי השפעתו החברתית ומתמקדת בתועלת המצומצמת של האדם הבודד - לכן היא נכשלה כישלון חרוץ.
מבקרי מערכת החינוך משווים את תוצאותיה לתוצאות של מוסדות חינוך פרטיים בודדים, שאף הם מונים לרוב תלמידים או פעוטות המגיעים מבתים מבוססים וחזקים. גם שיטת הוואוצ'רים, המצוינת לשבח בשבדיה, מיושמת הלכה למעשה בכ-15 אחוזים מאוכלוסיית הלומדים בלבד.
בל נשגה, גם במערכת החינוך הציבורית יש בתי ספר וגנים מצוינים שאינם נופלים בהצלחתם מהמוסדות הפרטיים, אולם המערכת הציבורית נמדדת על כלל מוסדותיה, גם על אלו הממוקמים בפריפריה או באזורים מוחלשים.
אך הנחת היסוד, שלפיה הפרטה היא הפתרון המתחייב לקשייה של המערכת הציבורית, מסוכנת. כפי שהבינו גם מקדשיה וגם מתנגדיה, ההפרטה היא כלי שמידת הרלוונטיות והאפקטיביות שלו תלויה בעיקר בשאלה אם השוק שמבקשים להפריט יכול להשתכלל ולהפוך ל"שוק חופשי". "שוק החינוך" אינו רק מרחב להיצע ולביקוש אלא שוק רווי בעיות ואתגרים, המצריכים התערבות מתמדת של הממשלה. תחרות חופשית בין מוסדות החינוך עלולה להוביל לניתובם של החזקים למוסדות המובילים ושל החלשים לאלה הנותרים.
מה תהיה יעילותה של תחרות אם נשווה בין מוסד השוכן בשכונת מצוקה לזה שנבנה בשכונה מבוססת? חוק הכלים השלובים מלמדנו כי חיזוק החינוך הפרטי יוביל בהכרח להחלשת החינוך הציבורי. הדברים אינם פועלים בחלל ריק ומגמות אלו מתרחשות, לצערנו, כבר כיום. הן אחת הסיבות המרכזיות למאמציו הגדולים של שר החינוך הנוכחי לחיזוק החינוך הציבורי.
דברים אלו תקפים גם לגני הילדים. לפי דו"ח טרכטנברג, מרבית אוכלוסיית הילדים בני 4-3 אינה זכאית לחינוך חינם. בעקבות זאת מושת על הורי ילדים אלו נטל כלכלי ניכר, המגיע לכמעט 8,000 שקלים בשנה לילד. יתרה מזו, כ-28 אחוזים מכלל הילדים בשנתונים 4-3 (כ-80 אלף ילדים) אינם נמצאים במסגרת חינוכית-פדגוגית בפיקוח משרד החינוך, ושוהים במסגרות פרטיות שאינן נמצאות בפיקוח או שאינם מבקרים במסגרת חינוכית כיוון שאין משתלם לאחד ההורים לצאת לעבודה. במקרים שבהם הילד אינו נמצא במסגרת לימודית טובה, עלול הדבר לפגוע בהתפתחותו ובסיכויי ההצלחה שלו בלימודים ובחיים הבוגרים, וכתוצאה מכך יעמיקו כבר בשלב הזה הפערים החברתיים ואי השוויון.
החינוך הוא אולי המשאב הלאומי החשוב ביותר - המשאב האנושי. לא בכדי לא קיימת בעולם מדינה שהפריטה כליל את המשאב הזה. לא בכדי זהו התקציב השני בגודלו לאחר הביטחון. בקיץ 2011 נשמעה זעקת הציבור, שקרא לסולידריות חברתית ולהקלת העול הרובץ על שכמו של מעמד הביניים. ממשלת ישראל קיבלה אחריות לזעקה זו והטתה לה אוזן. משרד החינוך עושה הכל כדי להקל את הנטל על ההורים, ובד בבד פועל לחיזוק החינוך הציבורי. כדברי דוד בן-גוריון, "מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים".
הכותבת היא מנהלת מחוז צפון במשרד החינוך
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו