אם נהיה כנים בכל הנוגע לגרעין האיראני, נגיע למסקנות הבאות: ראשית, התהליך הדיפלומטי שמובילה ארה"ב נכשל, כמצופה. שנית, הסנקציות אולי כואבות לאיראן, אך לא במידה הגורמת לה לסטות ממטרותיה. שלישית, ארה"ב ואיראן הגיעו לאיזון - שתיהן אינן מעוניינות בעימות, ולכן הן ישתפו פעולה בדחיית אירועים דרמטיים. כל עוד איראן מתקדמת בתוכניתה הגרעינית בצעדים מדודים ולא בוטים מדי, תשלים ארה"ב עם ההתקדמות הזאת. ורביעית, כמעט כל הקווים האדומים שהציבו ארה"ב וישראל בשנים האחרונות נחצו. איראן מעשירה באין מפריע כמויות עצומות של אורניום. היא מסוגלת להעשיר אורניום גם לרמה צבאית, וכל שנדרש הוא החלטה. למעשה, הפעילות האמריקנית הקדחתנית - רצף ביקורי הבכירים בישראל, המפגשים עם איראן, הסנקציות והזזת הכוחות במפרץ - לא נועדה להשפיע על איראן אלא על ישראל. ארה"ב מנסה למנוע תקיפה ישראלית לפני הבחירות לנשיאות בנובמבר, וזאת בשיטת ה"עוד שבועיים ועוד שבועיים". בכל רגע נתון האמריקנים מצביעים על תאריך במרחק של שבוע עד חודש, שבו אמור להתרחש איזשהו דבר משמעותי, ובכך שוחקים את לוחות הזמנים של ישראל, בתקווה שיתמסמסו לחלוטין. ואולם גישה זו בלתי נסבלת. חלוף הזמן מאפשר לאיראן לקדם את תוכניתה הגרעינית, והיא מתקרבת לנקודה שבה פיזור התוכנית וביצורה יהפכו את התקיפה לבלתי מעשית. כמה חודשים מאוחר יותר תשיג איראן עמימות גרעינית אמינה, והיא תהפוך למעצמה גרעינית דה-פקטו. יתרה מזו, המתנה לנובמבר אינה מבטיחה דבר. אם אובאמה יזכה בכהונה נוספת, אין לדעת מה תהיה מדיניותו, ואם יפסיד בבחירות - אזי רק בינואר 2013 ייכנס הנשיא החדש לבית הלבן. הנשיא החדש בוודאי ידרוש תקופה מסוימת כדי ללמוד את הנושא ולמצות את האפשרויות האחרות, וספק אם נשיא חדש יחשק לפתוח את כהונתו בעימות עם איראן. לכן ניצבות לפני ישראל שתי ברירות פשוטות ובלתי נמנעות: תקיפה מיידית או השלמה עם איראן גרעינית. האסטרטגיה של בנימין נתניהו נשענת, ככל הנראה, על אחת משתי אלטרנטיבות: תקיפה באיראן או איום אמין בתקיפה באיראן. אי אפשר להתמיד באלטרנטיבה השנייה לאורך זמן. מדיניות ה"תחזיקו אותי" מאבדת מאמינותה אם היא נמשכת מעבר לתקופה מוגבלת. יתרה מזו, התקיפה או האיום שבה אינם אירוע שאפשר לבודדו מיתר תחומי העשייה, אלא הם מחייבים סנכרון של מערכות רבות. עלינו להניח שתקיפה כרוכה במלחמה נגד חיזבאללה, וזו עלולה להידרדר לזירות נוספות. לכן יש לאמן את אוגדות המילואים ולמלא את מחסני הצבא; יש להכין את המשק לשעת חירום (מלאי דלק וכדומה), לשמר קואליציית מלחמה בזירה הציבורית ולפיכך לחבק את אנשי המילואים ולא את החרדים; יש לקרב את הבית הלבן, שלו שמור תפקיד קריטי בהסדרה שלאחר התקיפה, ולכן יש לבצע כלפיו מחוות, למשל להתנצל בפני הטורקים, גם אם אין לכך הצדקה; יש ליזום תוכנית מדינית עם הפלשתינים, גם אם אנו יודעים שלא תניב דבר, ויש לשחרר אסירים פלשתינים, גם אם אנו יודעים שניאלץ ללכוד אותם בשנית. מבלי לסנכרן את כלל המערכות לתקיפה, קיימות שתי אפשרויות גרועות: שהאיום בתקיפה ייתפס כלא אמין, או שהתקיפה תבוצע בלי להכינה באופן רב-תחומי כמתחייב.
