מסלול אחר לתעודת הבגרות

בתי הספר התיכוניים בישראל נמדדים רק על ידי מדד אחד - אחוז הזכאות לבגרות. ובמילים פשוטות, כמה תלמידים הצליחו לעבור מינימום בחינות במינימום מקצועות. בלי שאף אחד התכוון התוצאה היא חתירה לבינוניות. תלמידים שיכולים להצליח הרבה מעבר לרף הבסיסי מקבלים את המסר שלא לקחת סיכון ולהסתפק במועט, כי עדיפה ציפור אחת ביד. תלמידים אחרים שאינם מצליחים לעמוד אפילו ברף הזה מסיימים את תקופת לימודיהם בלי שום דבר ביד.

המצב הזה משקף את המציאות של ישראל בשנות ה-70, שבה תעודת בגרות נחשבה שער הכניסה ללימודים אקדמיים ולעבודה במשכורת טובה. אנשים רציניים פעלו בתקופה זו כדי להרחיב גישה להשכלה גבוהה, החל באוניברסיטה הפתוחה המקבלת תלמידים ללא תעודת בגרות, דרך המכללות האזוריות הקרובות ליישובי הפריפריה וכלה בצמצום החינוך המקצועי-טכנולוגי ובהצבת יעד של תעודת בגרות לכל.

אולם בפתחה של ה-21 ואחת המציאות הזאת כבר אינה רלוונטית. הזכאות לתעודת בגרות לא פותחת שערים כבעבר, היא תנאי הכרחי שאינו מספיק. תחומי הלימוד המבוקשים באוניברסיטאות מעלים את רף הכניסה. לא רק שהם דורשים ציון גבוה מאוד בבחינה הפסיכומטרית, אלא שהם מחפשים את מי שהצטיין במגמות מוגברות בתיכון ואפילו נותנים לו על כך בונוס בציון הקבלה המשוקלל.

הבעיה היא שיש פחות ופחות בוגרי תיכון מצטיינים; מי ששואל את המרצים באוניברסיטאות כיום שומע מהם דאגה גדולה בשל הרמה המידרדרת ובשל הידע הלקוי והחסר. מצב זה נגרם בין השאר בגלל המדד האחיד של זכאות לבגרות. שיטת הזכאות עובדת כך שכאשר תלמיד מעט מתקשה בלימודיו בתיכון, מצופה מבית הספר להמליץ לו לרדת מחמש יחידות לארבע יחידות במתמטיקה ולוותר על לימודי הפיזיקה המוגברים, רק כדי שלא ייקח סיכון ויפגע בסיכויי הזכאות.

מן הצד האחר יש תלמידים שבעבר הועברו למסלול חינוך מקצועי ללא תעודת בגרות וכיום מסיימים את לימודיהם ללא בגרות וללא מקצוע. המקצועות המודרניים דורשים מהם ידע עיוני ומיומנות מקצועית, אבל הם נלחצים לבחור בין תעודת מקצוע ובין תעודת בגרות עיונית בסיסית.

לכן הגיע הזמן לחשוב על שינוי במדיניות, כך שתתאים למציאות של ימינו. ייתכן שהמאמץ הגדול והחשוב להביא את כולם לרף משותף מיצה את עצמו, ושמדד הזכאות האחיד כבר אינו משרת את המערכת בצורה המועילה ביותר. אולי כדאי להבחין בין שלושה סוגי תעודות בגרות: מקצועית, עיונית ומדעית. מה ייכלל בכל אחת מהתעודות, מהם המרכיבים המשותפים שיהיו להן ומה ייחד כל אחת, האם יהיה אפשר לעבור ממסלול למסלול וכיצד, מה יידרש מבית ספר שיהיה מעוניין ללמד ולהגיש לכל אחד ממסלולי הבגרות וכיצד הדבר יתקבל בקרב המוסדות האקדמיים - כל אלו ואחרות הן שאלות חיוניות שמורים, חוקרים, אנשי מקצוע ומקבלי החלטות יהיו צריכים לענות עליהן.

הכותב הוא מנכ"ל קרן טראמפ וחבר הוועד
המנהל של תנועת "הכל חינוך"