איפה אין מילואימניקים?

ב־7 באוקטובר העולם התהפך על כל ישראלי, אך גם 8 באוקטובר הוא תאריך מכונן. מתוך ההלם קיבלנו על עצמנו אחריות.

מאות אלפימילואימניקיםצעירים מילאו את תחנות ההסעה ושטחי הכינוס. חלקם חזרו ממסעות בדרום אמריקה, אחרים נקרעו מתוך תא משפחתי שרק הוקם, עם תינוק חדש או אישה שאך זה נישאו לה. הצעירים, שבנו פה עסקים בשתי ידיים, נפרדו מהעסקים שלהם בבוקר אחד, שמו הכל מאחור ויצאו להגן על הבית.

מי שלא התגייס למילואים, התגייס בחזית האזרחית. בזמן שהממשלה לא הצליחה לתפקד,מערך ההסברהשל המדינה תופעל באופן אזרחי על ידי צעירים שהקימו גופי הסברה ומערכות ענק שקשה בכלל לדמיין ועבדו בזה במשרה מלאה. החמ"לים האזרחיים נשטפו באלפי צעירים מודאגים שיצאו לעבודות כפיים. דור שלם קלקל, ואנחנו, הצעירים, יצאנו לתקן בלי להסתכל לאחור.

כעת, שלושה חודשים לאחר מכן, אנחנו מגלים שחזרנו לתוך כאוס ניהולי, ואין אף אחד שיושיט עזרה בחזרה. מילואימניקים צריכים להתחנן לקבל פטור מארנונה על תקופה שבה בכלל לא שהו בבית אלא יצאו להילחם. נשות המילואימניקים, שהפכו ביום אחד לחד־הוריות, לא זכו לסבסוד צהרון, לאוזן קשבת או לסיוע פסיכולוגי. משק הבית נקרע לשניים, אבל את העיריות והשלטון המקומי זה לא עניין. שלא נדבר על בעלי העסקים, שנאלצים לקבל סיוע מהמוני אזרחי ישראל האכפתיים, שיוצאים וקונים בעסקים שלהם כי הממשלה לא טורחת לסייע.

המלחמה הזאת לימדה אותנו שיעורים רבים, אחד מהם הוא שאם אנחנו, הצעירים שיוצאים להילחם על המדינה, רוצים לשפר אותה ורוצים שהיא תדע לתגמל - אין לנו הרבה אפשרויות - חייבים לקחת את האחריות בעצמנו ולשבת סביב שולחן מקבלי ההחלטות

שמענו המון סיפורים וחזינו במסע יח"צ שלם על התפקוד הנהדר של ראשי הרשויות בזמן המלחמה, אבל האמת היא שבכל הקשור לסיוע ממשי לתושבים וללוחמים - זה לא קיים. עיריית תל אביב, לדוגמה, העירייה העשירה ביותר בישראל, פתחה את הכיס ואת הלב והשקיעה 50 מיליון שקלים בקליטת מפוניםמהעוטף. אנחנו גאים בזה מאוד ולא מציעים לקזז, אבל אם העירייה היתה משווה ומשקיעה אותו סכום גם בפטור מארנונה למילואימניקים תושבי העיר, או לסיוע בצהרונים למשפחות המילואים, גם תושבי העיר היו יכולים ליהנות מכספי המסים שהם משלמים.

שורש הבעיה נעוץ בייצוג. בכל הרשויות בישראל כמעט אין סביב שולחן מקבלי ההחלטות אף לא אדם אחד שנאלץ לצאת באופן מיידי למילואים, לא יושבת אף אישה שבעלה יצא למילואים ונשארה עם תינוק בבית. בדיוק אותו הדבר קורה גם סביב שולחן הממשלה, שם מקבלי ההחלטות והשרים הבכירים לא מכירים בכלל את הצרות האלה. המלחמה הזאת לימדה אותנו שיעורים רבים, אחד מהם הוא שאם אנחנו, הצעירים שיוצאים להילחם על המדינה, רוצים לשפר אותה ורוצים שהיא תדע לתגמל - אין לנו הרבה אפשרויות - חייבים לקחת את האחריות בעצמנו ולשבת סביב שולחן מקבלי ההחלטות. עד אז הם ימשיכו להתעלם מאיתנו.