לו יצור מן החלל, או אפילו תייר מארץ תרבותית, היה מגיע לתל אביב 2008 - לבטח היה נתקל בתופעה משונה שטעונה הסבר של מקומי. לאורך ולרוחב הרחובות הראשיים של העיר הלבנה ניתן לראות פיסות מתכת משונות קשורות בשלשלאות ובבריחים לעמודים מעמודים שונים. פעם זה עמוד חשמל, פעם עמוד של תמרור, לעיתים מעקה של חדר מדרגות בבניין ולפעמים גדר שתוחמת חצר.
כך פזורים שלדי אופנים ברחובות: למי חסר גלגל ולמי נעדר המושב. לזה עקרו כידון ולזה לא נשאר דבר. רק שלד - בלי מושב - נראה כמעט כמו משולש שמצלצל בו הילד הלא מוכשר של תזמורת בית הספר.
לכאורה זוהי תופעה מינורית, ואם אינך בעל האופניים שמצבו עגום זה גם יכול לשעשע, כמו איזה מיצג מעוות בגלריה. אך למעשה זוהי תופעה בלתי נסבלת שמדגימה עד כמה הפכה הפשיעה חלק בלתי נפרד מחיינו. ארעית ומזדמנת כמו גביע קוטג' שמתגלגל לצד פחי האשפה. התחושה למראה הכלים השבורים הללו היא של מופע חימום לאנרכיה משתוללת. לאדישות של העובר ושב, שמבטו התרגל כבר לוונדליזם הבוטה הזה, יש חלק נכבד בזימונה של האנרכיה לתחומי מושבו.
האגדה העירונית בנושא זה מספרת, ועל פי מימדי התופעה האגדה כנראה גם בעלת ערך, שבכל לילה מסתובבות כמה משאיות בשכונות העיר ו"מעמיסות" מכל הבא ליד. היכן שאפשר הם ירימו את הכלי בשלמותו, וכאשר המנעול עמיד מספיק הם יפרקו רק את החלקים שלא אובטחו היטב.
מתופעה זו ניתן לגזור כמה מסקנות. שתיים מהן מזדקרות כמטרידות. הראשונה היא שהפושע במקומותינו מתייחס לעצמו באותה טבעיות ככל בעל מלאכה אחר. בדומה לקווי החלוקה של עיתונים שיוצאים לפנות בוקר, כך גם הגנבים יוצאים באשמורת האחרונה של הלילה לסיבוב הקבוע שלהם. שגרת "קו הלקיחה".
לו אכן זה המקרה, אזרח תמים היה מצפה כי המשטרה תארוב לגנבים ותפשוט על סדנאות האופניים שלהם בפאתי העיר. אך זה אינו המקרה. המשטרה הרופסת אינה מצליחה לטפל בתופעה, גם אם זו אינה דורשת מוח שרלוק הולמסי לפיצוח התעלומה. כתוצאה מכך, לגנבים בחברתנו יש מקום וזמן לתחום עיסוקם. מאחר שאינם נרדפים והקורבנות נושאים בשקט את ההפסד - הם חשים מידה של לגיטימציה סמויה להמשך פעילותם. אנשי העסקים והבנקים גונבים ביום, והגנבים גונבים בלילה. בנקל אפשר לגזור מכאן ש"הגונב מגנב פטור". זו עשויה להיות חלק מהלוגיקה שאיתה אפשר להצדיק פשיעה "קלה" מסוג זה.
הצד השני שמדאיג לא פחות ומתקשר לקצה הטיעון הקודם מתייחס לתודעתו של הגנב, וכיצד מעשה הגניבה משכפל תודעה זו גם אצל הקורבן. בסרטו הקלאסי של ויטוריו דה סיקה מ-1948, "גונבי האופניים", מתואר סיפורם של אב ובנו הקטן התרים את רחובות רומא אחר זוג אופניים גנובים. האופניים יקרים למשפחה משום שרק אלה מבטיחים את המשך העסקתו ופרנסתו של האב בימים של משבר כלכלי חריף. לאחר שהחוק אינו עומד לצידו, מחליט האב ברגע של חולשה לגנוב אופניים בעצמו. לעיני בנו הוא מבצע את המעשה, אך נתפס על ידי ההמון. הטרגדיה מבחינתו של האב מגולמת במבט העצוב של בנו. הבושה שבייש אותו היא העונש הנורא מכל.
לא כך במקומותינו. הבושה כבר אינה משחקת בשום שיקול. לא אצל האב בפני הבן, ולא אצל המנהיג הניצב אל מול עמו, ובטח שלא במוסדות המדינה כאשר האזרח בא לתבוע מהם את זכויותיו בחוק. זו האימה האמיתית שמעוררות גופות האופניים הקרועות והתלושות שפזורות בעיר הזו בכל רחוב וסמטה.
