השאלה

איך זה שרק לפני חודשיים כולם דיברו על כמה שמצבה הכלכלי של מדינת ישראל הוא טוב, תחזיות הצמיחה לשנה הבאה ניצבו על 3.5% ואילו היום, כל מה שאפשר לשמוע בשיחות הסלון הישראליות סביב שולחן ארוחת יום שישי, זה את המלה השנואה "פיטורים". איך קרה שהתגלגלנו כל כך מהר במדרון-

האמת היא שעוד לא התגלגלנו, אבל אנחנו נגיע לשם, ביחד עם כל העולם, כי בעידן של גלובליזציה אף אחד לא יכול להיות אי של יציבות. הכלכלה העולמית, ובראשה הכלכלות של ארה"ב ומערב אירופה - הצרכניות העיקריות של הייצוא הישראלי, נכנסה למיתון עמוק, שצפוי להימשך חודשים ארוכים.

לכן, לגבי ישראל, השאלה היא רק כמה מהר ועמוק נתגלגל לאותו בור של מיתון, שמשמעותו היא ירידה בצמיחה, וכתוצאה מכך גם פיטורים - שלרובם, מן הסתם, תודבק התווית היפה יחסית של "התייעלות".

שאלת המהירות אינה בדיוק שאלה כלכלית, אלא שאלה פסיכולוגית כמעט באותה מידה. בתחזיות האפוקליפטיות על אלפי מפוטרים יש לא מעט מן הנבואה שמגשימה את עצמה. ההיסטריה עוטפת את כולם ועלולה לשלוח הביתה יותר עובדים ממה שמחייבת המציאות.

כך, למשל, בהיי-טק יהיה צורך בקיצוצי כוח אדם, בעיקר בחברות שמוכרות לארה"ב ולאירופה, אבל יש לא מעט חברות שייפגעו פחות - ולא בטוח שיצטרכו לפטר.

יש לזכור גם שדווקא בענף ההיי-טק מדובר בחברות רזות יחסית, לעיתים קרובות, משום שזכר הצלקות של התפוצצות הבועה של 2000 עוד טרי בקרב ההנהלות שלהן. במקביל, הניסיון שלהן בביצוע מהלכים כאלו הופך את האצבע קלה על ההדק, כי ענקיות ההיי-טק כבר יודעות להזמין אמבולנסים ולשמור על גגות הבניין ביום חלוקת מכתבי הפיטורים.

גם בשוק ההון ובענף הביטוח אפשר בהחלט לצפות לגל של פיטורים כואבים. אבל האנשים שעובדים בענפים האלו כבר אמורים לדעת היום שמדובר בשוק מחזורי, שבו יש הרבה תקופות טובות - שבמהלכן אפשר להרוויח הרבה מאוד כסף, ויש גם תקופות רעות - שבהן צריך לדעת להוריד את הראש ולהמתין עד שתגיע סוף סוף הגאות הבאה.

הבעיה הגדולה עלולה להגיע דווקא מכיוון המפעלים, שאף אם לא ייפגעו קשות מן המשבר הכלכלי העולמי, יכולים לנסות לנצל לטובתם את הפאניקה הכללית, כדי להצדיק קיצוצים ולשלוח הביתה עובדים בלתי מקצועיים, בעיקר מענפי התעשייה השונים.

עובדים אלו, בניגוד לעובדי ההיי-טק או ענף הביטוח, יתקשו למצוא עבודה חדשה ולשוב למעגל המועסקים, גם כאשר המשבר יהיה כבר בגדר זיכרון רחוק.