בחירות, במיוחד בארה"ב, הן תמיד "היסטוריות", "גורליות" ו"דרמטיות". אבל הפעם צריך להסיר את המרכאות: בחירות 2008 הן באמת אולטרה-היסטוריות, מגה-גורליות, סופר-דרמטיות. ההתמודדות בין ברק אובאמה לג'ון מקיין היא, ללא כחל וסרק, מופע שלא היה כדוגמתו, מלודרמה יחידה במינה, ההצגה הגדולה ביקום.
מדינה שעדיין ראויה, למרות הכל, לתואר המעצמה החזקה בעולם ניצבת היום בצומת הכרעות כלכלית-חברתית ומדינית-ביטחונית ייחודית בתולדותיה, שבמכחול גס אפשר לציירה כבחירה היסטורית בין קפיטליזם משוחרר לסוציאל-דמוקרטיה מבוקרת, בין עמידה עולמית קשוחה להידברות בינלאומית מרוככת.
אבל הסיבה האמיתית להתרגשות הקוסמית שונה לגמרי ופרוזאית בהרבה, ונובעת, כמה אירוני, מגנטיקה פשוטה: מגוון עורו השחום של אובאמה ומן העובדה שמחצית מהדם האדום הזורם בעורקיו, מוצאו מהגזע השחור. הביולוגיה הבסיסית הזאת מעירה אצל אזרחי ארה"ב יצרים קדמוניים, נוגעת בנימי נפשה של האומה האמריקנית ומעוררת עניין חסר תקדים ברחבי העולם כולו.
כי בכל מהלך 232 שנות עצמאותה, אין, לא היה ולא יהיה נושא שהסעיר יותר, הלהיט יותר או פילג יותר את האמריקנים מאשר היחסים בין שחורים ללבנים - ואין דבר שסיכן יותר את עצם קיומה של הרפובליקה מאשר מלחמת האזרחים, שקרעה את אמריקה לגזרים במחצית המאה ה-19, בשל המחלוקת על עבדות השחורים. צלקות המלחמה ההיא עדיין לא הגלידו לגמרי עד עצם היום הזה.
מאות שנים אחרי שמיליוני שחורים נחטפו מאפריקה ונמכרו כעבדים כדי לבנות את כלכלת "העולם החדש", 130 שנים אחרי שבית המשפט העליון האמריקני קבע ש"הגזע השחור נחות מיסודו" ואינו ראוי לאזרחות או לשוויון, חמישה עשורים בלבד אחרי שבוטל האפרטהייד סטייל-אמריקה באוטובוסים, במטבחים ובשירותים הציבוריים של מדינות הדרום, 40 שנה בדיוק לאחר שהחלום השחור נגוז עם חיסולו של מרטין לותר קינג - ניצב לפתע, כמעט בלי התראה מוקדמת, מועמד חצי-שחור במרחק נגיעה מהבית הלבן. אמריקה אינה יודעת את נפשה, והעולם כולו עוצר את נשימתו.
אם אובאמה ינצח היום, כפי שחוזים הסקרים, המקום המרתק להיות בו הלילה - במיוחד לחובבי השמחה לאיד - אינו במטה של אובאמה בשיקגו או של מקיין בפיניקס, אלא בעיירה שכוחת-אל בדרום ארה"ב, אחת מיני מאות, במקום שבו אנשים עדיין מניפים בגאווה את דגל האיקס עטור הכוכבים של מדינות הדרום, מקום שבו עדיין לא השתכנעו שהשחורים אינם מאותם "אנשי בוץ" נחותים, בזויים וחסרי תרבות. עבור אלה, ניצחונו של אובאמה יהיה אף גרוע מאותו לילה, כמאמר השיר, שבו הצפוניים החריבו את דיקסי.
עכשיו - או לעולם לא
אבל לחילופין, אם יקרה הבלתי ייאמן ומקיין
בכל זאת יגבר, וג'ו השרברב, ג'ו שישיית-בירה וטיטו הבנאי ינצחו את כל התחזיות מדובר יהיה על סוף העולם עבור רבים, ובמיוחד מכוני הסקרים, פרשני התקשורת וכל האליטה האינטלקטואלית והליברלית של אמריקה שהכתירה את אובאמה וקברה את מקיין ושיכנעה את עצמה, עוד לפני פתיחת הקלפיות, שכבר נפטרה משמונה שנות שמרנות של בוש. במקרה כזה גם לא כל כך כדאי להסתובב מחר ברחובות הזעם של גטאות הכרך השחורים והנפיצים בניו יורק, בדטרויט או בשיקגו, שם ודאי ישוכנעו שהבחירות נגנבו.
כי שם, כאן ובכל מקום, רבים עדיין דבקים בהנחה שאמריקה לא תבחר לעולם נשיא שחור, ועד שלא ייספרו הקולות אין לשלול את תקפותה של האקסיומה הזאת, המלווה את כולנו כבר חודשים ארוכים. מה שאפשר לומר בוודאות זה שאם הדבר בכלל אפשרי זה עכשיו או לעולם לא, ושאם לא עכשיו עם העייפות המצטברת מבוש, עם הרטוריקה הסוחפת של אובאמה, עם המשבר הכלכלי החריף והמפחיד ועם הביזאריות הססגונית של שרה פיילין אז אימתי-
רק בשעות הלילה המאוחרות נוכל לדעת אם האמריקנים, כמו בתוכנית החביבה עליהם "מסע בין כוכבים", החליטו "לצעוד בנועזות למקום שבו איש עדיין לא הלך", לחצות את הרוביקון בין לבן לשחור ולחולל את מה שניתן יהיה לכנות, עם רק מעט הגזמה, כמהפכה האמריקנית השנייה.
"הירייה שנשמעה ברחבי העולם", כונתה יריית הרובה שהציתה את מלחמת העצמאות האמריקנית ב-1775 ליד בוסטון; "ההצבעה שהידהדה ברחבי תבל", תכונה המהפכה השחורה של אובאמה ב-2008, אם ייבחר.
השחור הצעיר והלבן הזקן מתמודדים על תואר מנהיג העולם החופשי הלילה אצלכם בטלוויזיה בסלון, בתוכנית הריאליטי הגדולה והקובעת מכולן. כדאי להודיע בעבודה שאולי תאחרו מחר, להכין פופקורן, נקניקיות וקוקה קולה לכבוד האירוע ולהתרווח מול המסך, כי זה עומד להיות אחד מאותם אירועים שבו כולם יזכרו איפה היו ומה עשו כשקרה הבלתי ייאמן, כך או אחרת.
