אין עם מי לדבר

השכן שלי מעבר לגדר הוא אדם אינטליגנטי, מרצה בגימלאות מאחת האוניברסיטאות. הוא שכן טוב ואיש שיחה נעים - עד שזה מגיע לפוליטיקה. על זכויות הפלשתינים (לדעתו אין דבר כזה) או על ההתנחלויות (הוא ואשתו עוברים לגור באחת הנידחות שבהן) עוד אפשר להתווכח איתו, אבל לא מכבר הציע לי לבוא איתו לכנס שבו יוצגו עוד "הוכחות" לכך שיגאל עמיר לא רצח את רבין; השב"כ עשה את זה.

"עד כאן", אמרתי לו, "את זה אני לא מוכן לשמוע". "אתה רואה", השיב, "השלטון הצליח לגרום גם לך, כמו לכולם, לחשוב בדיוק כמו שהוא רוצה".

ברור לי שגם עשר ועדות חקירה ממלכתיות, עדויות וממצאים - כולל עדותו של יגאל עמיר עצמו - לא יעזרו לשכנע אותו. הוא מקרה אבוד.

דרך החשיבה שלו מוכרת היטב ממחקר שנלמד בקורסים בפסיכולוגיה חברתית ועוסק בכיתות המאמינות ש"סוף העולם" עומד להגיע. המחקר הזה הוליד את המונח "דיסוננס קוגניטיבי". החוקרים הצטרפו לקבוצה שנאספה בכנסייה באמונה שסוף העולם מתקרב. אלא שכאשר הגיע הרגע שבו אמור היה העולם להיחרב, לא קרה דבר. החוקרים ציפו שברגע זה תתחיל הקבוצה להתפרק, אולם בניגוד לצפוי היא דווקא לא התפרקה. להפך, חבריה מצאו הסבר "הגיוני" לדחייה שהעניק האל לאנושות: תפילותיהם הסירו את רוע הגזירה. הפרכת הנבואה לא שיכנעה אותם.

מבחינה זו, גם מכחישי השואה שותפים לאותה דרך מחשבה: אם לא השתכנעו מכל המחקרים, הצילומים, המסמכים ועדויות הניצולים ממשפטי נירנברג וממשפט אייכמן - אין סיכוי שמישהו מהם יקשיב לקול ההיגיון. הם ודומיהם בונים לעצמם עולם שלם, הגיוני לחלוטין, כמו זה של אנשים המשוכנעים, לדוגמה, ששירות חשאי כלשהו רודף אותם - וכל ניסיון של קרובים או פסיכיאטרים להפריך זאת רק מוכיח, מבחינתם, שגם הרופא או בן המשפחה אינו אלא שליחו של השירות החשאי.

בחזרה לשכן שלי. הוא אינו חושב שחבריו המתנחלים מתנכלים לפלשתינים, עוקרים ושורפים מטעי זיתים. העצים הכרותים, הסביר לי, הם מעשי ידי אנשי השמאל המבקשים להשחיר את שמם של המתנחלים. הוא גם הבטיח לשלוח לי הוכחה: צילום של פעיל שמאל מוכר אוחז בידו מסור במטע של עצי זית.

את הצילום הוא עדיין לא שלח, אבל אני מאמין שאקבל אותו. מדוע? כי לפני כמה ימים קיבלתי מייל המזמין מתנדבים לסייע בשיקום אלפי עצי זית שהועלו באש בידי מתנחלים. לצד תמונת העצים השרופים נכתב: "מסורים עם מנוע, סיד וחומר שחור לריפוי עצים, וכמובן מתנדבים, יתקבלו בשמחה".

חשבתי לשלוח לשכן שלי את ההסבר הזה למסורים שבידי מתנדבי השמאל, אבל ויתרתי: שום דבר הרי לא ישכנע אותו.

הכותב הוא מזכ"ל מועצת העיתונת