הדרך היחידה

לא, הם לא נחמדים. לא, הם לא רוצים אותנו כאן. אבל מה לעשות, החמאס הוא ששולט ברצועת עזה. גם אני לא הייתי רוצה שאלה יהיו שכנינו. עדיפים שכנים מנומסים, חילונים ופשרנים - שוויצרים, למשל.

והרי ברור לכולם - וקודם כל למפקדי צה"ל - שאין סיכוי להביא שקט ליישובי הדרום באמצעים צבאיים (אלא אם כן נכבוש את הרצועה כולה ונשלם בחיי מאות חיילים). ואילו האמונה ששלטון החמאס ייחלש וייפול ככל שנגרום סבל לתושבים בעזה - וזו הרי אמונה, אף שחיים רמון ודומיו מכנים זאת "אסטרטגיה" - כבר הוכחה כשגויה. מעט הדיווחים שמגיעים משם, חלקם בזכות עיתונאים אמיצים שהעזו להיכנס לרצועה למרות האיסור, משקפים את שליטתו המוחלטת של החמאס בעזה. איזה היגיון מטורף עומד מאחורי הסברה שאם נרעיב, נחשיך ונפציץ אזרחים הם יהפכו לאוהבינו ויסלקו את השלטון השנוא עלינו-

אם יש משהו שהשגנו עד עכשיו הרי זו הגברת התמיכה בחמאס והגדלת השנאה היוקדת לישראל. הפלשתינים בעזה לא המציאו את התגובה הזאת. "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" נכתב דווקא על אבותינו במצרים. כל עם שיש לו כבוד עצמי יתלכד סביב מנהיגיו ברגע שכוח חיצוני ינסה להפיל אותו בכוח. גם אנחנו היינו מגייסים את כל כוח העמידה שלנו אילו מישהו מבחוץ היה מחליט, לדוגמה, להטיל עלינו סנקציות כדי להפיל ממשלת ימין. כן, גם השמאלנים היו מתגלים כפטריוטים ישראלים.

לכן, גם אם מחוסר ברירה, חייבים לדבר עם החמאס. הסירוב לכך הוא המשך ל"אין עם פלשתיני" של גולדה ודומיה בעבר. זו התכחשות למציאות, שלצידה מנהל המתעלם - אנחנו - דמוניזציה של האויב. אנשי החמאס, להבדיל מחברי פתח, למשל, הופכים למפלצות-אדם, שהדרך להתייחס אליהן היא מבעד לכוונת הרובה. אלא שאותם ידידים שלנו כיום, אבו מאזן למשל, היו בעבר באותו מעמד בדיוק: ערפאת ואנשיו היו מפלצתיים בעיני רוב הישראלים, עד לרגע שבו החל מו"מ. הדמוניזציה נעלמת כשמדברים.

ראו את המגעים בין הפלגים היריבים בצפון אירלנד, שהסתיימו בשלום. או את ההתפייסות בין הלבנים, השליטים-לשעבר בדרום אפריקה, לבין השחורים. זה אף פעם לא מושלם, ומשקעי העבר נשארים. גם בצרפת ובגרמניה - שתי אויבות-בנפש במשך שנים - יש בוודאי כמה שהשנאה לאויב לשעבר עדיין יוקדת בליבם, שנים אחרי תום המלחמה האחרונה ביניהן.

מו"מ עם האויב הוא תהליך לא פשוט ואין לדעת מתי ואיך ישיג תוצאות. אבל דבר אחד ברור: כדי שמשהו ישתנה, צריך לדבר עם האויב.