בשבועות האחרונים מתקוטטים ביניהם שרי הממשלה בשאלה אם לדון על עתיד הרצועה "ביום שאחרי" או לדחות את הדיון עד שצה"ל ישלים את המשימה שהוטלה עליו, יכריע את חמאס, ישמיד את יכולותיו הצבאיות וימוטט את שלטונו בעזה.
דיון זה לא יכול לחכות משום שלא מדובר בשאלה תיאורטית שעניינה העתיד הרחוק. וזאת בהנחה שישראל לא תמצמץ ראשונה אלא תוסיף להילחם בחמאס עד להכרעתו. "היום שאחרי" כבר הגיע, והוא כאן - לכל הפחות בצפון הרצועה, ובראש ובראשונה, בעיר עזה.
לפני כשבועיים מסר דובר צה"ל כי "הושלם פירוק המסגרת הצבאית של חמאס בצפון הרצועה" וכי לצה"ל שליטה מבצעית כמעט מלאה במרחב זה. הישג זה הוא שעמד בבסיס המעבר לשלב השלישי במלחמה, שעליו הכריז שר הביטחון יואב גלנט. במסגרת שלב זה עתיד צה"ל לצמצם את היקף ועוצמת פעילות כוחותיו בצפון הרצועה, ובהמשך אולי גם במרכז הרצועה ובאזור חאן יונס, לאחר שגם בהם יוכה חמאס. או אז יעבור צה"ל מ"שלב של תמרון אינטנסיבי", הכרוך בהפעלה מאסיבית של כוחות, ל"מבצעים מיוחדים" שעיקרם פשיטות וסיורים של כוחות קטנים של צה"ל, אך זאת בלא להוסיף ולהחזיק באופן קבוע ברוב שטחי הרצועה. ואכן מדיווחי העיתונאים הפועלים בצפון הרצועה עולה כי צה"ל נסוג ממרבית השטח שאותו כבש בתוככי העיר עזה ובמחנות הפליטים שסביב לה, וכי כוחותיו נערכו בציר החוף במערבה של עזה וב"פרוזדור נצרים" המפריד בין צפון הרצועה לדרומה.
המשמעות היא כי העיר עזה וסביבותיה, שם מצויים עדיין כ־200 אלף תושבים, נותרו במעין ריק שלטוני שאותו ממלאים בינתיים ארגונים בינלאומיים וסוכנויות סיוע של האו"ם, ובראשן אונר"א. זאת ועוד, בלחצה של ארה"ב, שדרשה כידוע לאפשר לעזתים שנמלטו מצפון הרצועה לשוב לבתיהם, הסכימה ישראל לאפשר למשלחת של האו"ם לסייר באזור כדי ללמוד את המציאות ואת הצרכים ולהכין תוכנית לשובם של אותם עזתים לבתיהם.
אלא שבחיים האמיתיים אין ואקום, ואם איש לא ימלא את החלל בצפון הרצועה הרי חמאס הוא שישוב לשלוט בשטח - קודם כל לנהל את חיי התושבים, ואחר כך יפעל גם לשקם את תשתיות הטרור שלו, גם אם באופן חלקי ומוגבל. טועה אפוא מי שחושב שהאו"ם ויתר הארגונים הבינלאומיים ימנעו "קאמבק" שכזה, שהרי חלקם, ובראש ובראשונה אונר"א, אינם אלא משת"פים של חמאס, המעניקים לו, גם אם לא באופן מוצהר ומכוון, סיוע וכסות, במעין חלוקת תפקידים, שבה הם הדואגים לצרכיה של האוכלוסייה שבה שולט חמאס ואשר מקרבה הוא פועל. חלוקת עבודה דומה מתקיימת בדרום לבנון, שבה הפך יוניפ"יל למשת"פ של חיזבאללה המעניק לו כסות ולגיטימציה.
על ישראל לשלוט באופן ישיר בכלל חלקי הרצועה שכבשה, ודאי שלטווח הנראה לעין, עד שיימצא הגורם, אם בכלל, שאליו תוכל להעביר את האחריות על הרצועה
מטעמים ידועים, וכמובן מוטעים, ישראל נמנעת אפוא מלשלוט ישירות בצפון הרצועה ומלקבל על עצמה את האחריות לחיי האוכלוסייה. הקונספציה העומדת בבסיס מדיניות זו מבוססת על ההנחה שהדבר יהיה כרוך בעלויות כספיות גבוהות, יוביל לחיכוך עם האוכלוסייה המקומית ולטרור בלתי פוסק שיגבה מחירים מצה"ל, ולבסוף גם יעורר ביקורת בינלאומית על ישראל.
אלא שמדובר בדיוק באותה הקונספציה שהובילה אותנו ל־7 באוקטובר, אסון שהעלויות הכלכליות שלו ומחירו בחיי אדם היו גבוהים עשרת מונים מהחלופה של שליטה ישירה ברצועה.
מה שעל ישראל לעשות הוא לשלוט באופן ישיר בכלל חלקי הרצועה שכבשה, ודאי שלטווח הנראה לעין, עד שיימצא הגורם, אם בכלל, שאליו תוכל להעביר את האחריות על הרצועה. מאזורים אלו יש לסלק את כלל המשת"פים של חמאס, ובראשם את ארגון אונר"א, ולכונן בהם ממשל צבאי שרק הוא ימנע ואקום שלטוני שמשמעותו שובו של חמאס. הדילמה ברורה: זה או אנחנו שנשלוט בשטח, או חמאס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו