יותר ממנצח אחד

הנה פטנט ישראלי ייחודי: בחירות שבהן איש איננו מנצח; בחירות שיש בהן יותר ממנצח אחד (תלוי את מי שואלים); בחירות שמותירות את המשתתפים בהן מגרדים את ראשם בחוסר הבנה, שלא לומר ייאוש. כי נכון לעכשיו, ועד לספירת קולות החיילים וסיום תמרוני הסכמי העודפים (על פי חוק בדר-עופר) - בבחירות 2009, במקום החלטה, קיבלנו עמימות. במקום רוב ברור ופסקני, זכינו לבוקה ומבולקה; במקום הכרעה, נותרנו בעיקר עם קומפוט.

לכן, נכון עכשיו, במקום שיהיה ברור לאן פנינו מועדות, כפי שקורה ברוב המדינות הדמוקרטיות שעורכות בחירות - אנו מתעוררים לערפל של אי-ודאות, לשחר של יום חלש, מוצאים עצמנו כלואים באזור דמדומים שבו הגימיקים של טרום בחירות מתחלפים בספינים של אחריתן, והמערכה נמשכת כאילו לא קרה דבר.

ובכל זאת, גם מהתוצאות המאוד לא ברורות שהתקבלו אמש אפשר להסיק כמה מסקנות ולהבחין במנצחים, במפסידים, ובכאלה שחבר המושבעים טרם קבע את גורלם. הציבור זז ימינה, אך לא באופן חד-משמעי; הוא רוצה ממשלה חדשה, אך לא לגמרי נפרד מהישנה; הוא מאס בשיתוק שאחז במערכת הפוליטית, ובכל זאת התפצל כך שהתוצאה, נכון לכתיבת שורות אלה, היא פול גז בניוטרל – או, כפי שקרה פעמיים בשנות ה-80, מערכת פוליטית דו-ראשית שמובילה, כך או אחרת, לממשלת אחדות לאומית.

אמש נהנתה ציפי לבני מהעובדה שהצליחה מעל ומעבר למה ששיערו הסוקרים. בנימין נתניהו, לעומת זאת, הרגיש את נחת זרוען המפלגתית של הציפיות שנוצרו במהלך חודש של סקרים משכרים. לבני הצליחה להדביק את הפער מול נתניהו בפוטו פיניש, והיא חייבת תודה גדולה לארי שביט מ"הארץ", שמאמרו החריף, ובעיקר סגנונו הבוטה, בלשון המעטה, שיכנעו רבים, ובעיקר רבות, שההתנגדות ללבני אכן נובעת מריאקציה שוביניסטית.

לבני כמובן חייבת גם תודה לאביגדור ליברמן, שחילץ מספיק קולות מהליכוד כדי להפוך ניצחון מוחץ למירוץ סוסים שסופו מי ישורנו. ליברמן הצליח להקים לתחייה את "קואליציית הדפוקים" של נתניהו משנות ה-90, ולזווג בינם, כמה מדאיג, עם מרבית העלייה מחבר העמים, בתוספת שונאי ערבים באשר הם, כדי לרשת את ש"ס כממליך המלכים של הפוליטיקה הישראלית.

אהוד ברק וחיים אורון, לעומת זאת, הם המפסידים המובהקים של הערב. ברק אף פעם לא התקרב לתואר "קאמבקיסט", למרות היתרון המובנה שניתן לו במבצע "עופרת יצוקה" - סימן לכך שהציבור לא שכח ולא סלח על כהונתו הבלתי-פופולרית לפני פחות מעשור. אורון, מצידו, ביזבז את הפוטנציאל של הקמת התנועה החדשה-מרצ והוכיח שלהיות בחור טוב זה נחמד, אבל לא מרשם להצלחה בפוליטיקה.

לבסוף יש את נתניהו שאיבד יתרון של כעשרה מנדטים בתוך חודש, עשה טעויות רבות במערכת הבחירות והפגין מידה של היסוס וזגזוג שהציבור ככל הנראה חש בה, והגיב בהתאם. עם זאת, מדידת ההצלחה של המועמדים השונים היא בעיקר עניין של ציפיות מוקדמות ואכזבות מאוחרות, ואין לשכוח שבבחירות אלה הליכוד יותר מהכפיל את כוחו לעומת הבחירות הקודמות. מה עוד שטרם הסתיימה ספירת הקולות והליכוד עשוי לזכות בעוד 3-2 מנדטים, ונתניהו עוד יכול להתמנות לראש הממשלה הבא. אם כך יקרה, הציבור ישכח במהרה את ההערכות של ליל הבחירות, והלוזר בפוטנציה של ערב הבחירות יהפוך לווינר של אחריתן.

ומי שמחפש בשורות טובות ומוחלטות בתוך הבלבול הסמיך הזה, בכל זאת יוכל להתנחם בכך שאיך שלא תסתיים הדרמה הזאת, וגם אם יתברר שהישראלים שוב בחרו לעצמם ממשל עם בעיות משילות - בקרוב מאוד יסתיים העידן הרע של אהוד אולמרט, וגם זו לטובה. על הבשורה הזאת, לפחות, אפשר להשיג כמעט קונצנזוס.