טילי S-300 מסוגלים לפגוע במטוסים ובטילי שיוט בטווחים ארוכים עד 140 קילומטרים, ועל פי הערכות יש לטילים הללו יכולת לפגוע גם בטילים בליסטיים. זהו שיפור משמעותי ביכולת ההגנה של איראן.
הימצאות הטילים שם תגרום להפרעה קשה לכל כוח אווירי שייאלץ לפעול באיראן. במקרה כזה, מי שיהיו מאוימים הם לא רק מטוסי התקיפה אלא גם מטוסים המסיירים מסביב ורחוק מאזור הפעולה עצמו, כגון מטוסי מכ"מ, מטוסי תדלוק אווירי ואחרים.
די בכך שהאיראנים יציבו את הטילים בקרבת הגבול עם הסורים, כדי שגם הם יוכלו ליהנות מהגנה בחלק משטחם.
הנימוק הרוסי כאילו הטילים נועדו להגנה בלבד אינו תופס, כי מדובר בחיפוי למען פיתוח יכולת גרעינית התקפית מובהקת. עם זאת, אין בהצבת הטילים כדי למנוע לחלוטין תקיפה מוצלחת באיראן, שכן יש אפשרויות לשבש את יכולת הפעולה של הטילים, להימנע מהם ואף לפגוע בהם ולהשמידם.
מדוע, אם כן, אנו שומעים מעת לעת פרסומים בנושא? את התשובה לכך יש לחפש במצב המדיני-ביטחוני באזור. רוסיה מתעקשת שהמערב אינו מתייחס אליה לפי משקלה בזירה הבינלאומית ותובעת יחס ראוי יותר. בעבר אף שיגרה רמזים שתסכים לשתף פעולה עם המערב לעצירת תוכנית הגרעין האיראנית בתמורה לשינוי היחס אליה וקבלתה כאחת מהמערב. איש במערב לא התייחס לכך, במיוחד לא ארה"ב שהיתה שקועה בבעיות אחרות.
לרוסים לא נותר אלא לחפש מנופי לחץ. עניין הטילים לאיראן, כמוהו כעניין הדלק לכור הגרעיני והחשמל לאיראן, הם דוגמאות למנופים בידי הרוסים. אין ספק שההתפתחות האחרונה היא תמריץ חשוב כדי לגרום לארה"ב להתייחס בכובד ראש למגעים הקרובים עם איראן ורוסיה. חיוני לעצור את ההתחמשות הזו, וגם לצרף את רוסיה אל המערב.
הכותב כיהן כמפקד חיל האוויר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו