ישראליות

לא היה צריך להכיר את סגנונו המלבב של מנחם בן, בשנייה הראשונה שבה הפציע בתוכנית "האח הגדול", כדי להבין שהתנ"ך הגדול שנשא בידו הוא התרסה. ניכר כי החלטתו להכניס את הפרוזה של אלוהים לפריים טיים לא נועדה לפאר ולקלס את השם יתברך, אלא מישהו חשוב הרבה יותר - בן עצמו. ספר הקודש נועד להציב אותו גבוה גבוה מעל הביבים העממיים של התוכנית שבה הסכים להשתתף ולהוכיח שאף שהוא שם, ליד העמך, רוחנית הוא עדיין במגדל השן האינטלקטואלי שלו.

לכן, על אף שדודי מליץ קטף בסופו של דבר את המקום הראשון והנחשק, הקרב הגדול הסתיים קודם, כשהתברר שבן במקום השלישי. בזאת אותת לו הקהל שבתחרות המעניינת באמת, שבה התמודד ראש בראש עם שימי תבורי, בן הוא הבובליל של עונת ה-VIP.

נעזוב רגע את עניין העדות ונקרא לזה עניין תרבותי ולא אתני. בן ותבורי עמדו במרכזה של מלחמת העולמות, כשמצד אחד ניצבת העממיות, לכאורה, שכביכול מאפיינת את הישראליות הבהמית, ומצד שני, ובכן, ניצב מנחם בן, כלומר האקדמיה המפונפנת והשבעה מעצמה שמביטה על הכל בזלזול ובקור רוח ששמורים ליצירי בריאה מושלמים.

אלא שבוגרי התוכנית יודעים כמובן אחרת. לצד מגוון התנהגויות גופניות ביזאריות, שספק אם היו מתקבלות בברכה בבית המלכה האנגלית, פיו של תבורי סיפק ליווי ווקלי מרשים לתוכנית, במילותיהם של גדולי המשוררים ותוך כדי שאיבת השראה גם מהאופרה האיטלקית. ואילו בן, שמסתובב עם מחסן של פרסים גבוהי מצח, הנפיק לנו את יצירת המופת "את תופרת קטנה וקנאית" ושאר תופינים וולגריים, גזעניים וגסים. מול הגירסה של בן לאליטיזם פתאום נראתה העממיות כעיר מקלט.

הקהל זיהה את שאר הרוח של בן כזיוף ואת האותנטיות של תבורי כסוגה העילית האמיתית. יותר מזה, כישראליות החדשה. כזו שמסלסלת את ביאליק ולא מסתירה את הכרס מאחורי התנ"ך. כזו שלא מתביישת לערבב ולא נגעלת מכל מה שמגיע מהרחוב, שיודעת לנפנף גם עם תואר מהאוניברסיטה.

זה לא חדש, אולי אפילו נושק לקלישאה. אחת לכמה זמן מגיעה ההוכחה לכך שהמתהדרים בשייכות לאחוזון העליון בדרך כלל מצוידים בשנאה ובגועל שגם אחרוני התגרנים בשוק כבר למדו להתגבר עליהם. התקווה שלנו היא שיהיו כל מיני שימי תבורים ישראלים שיידעו לפשר. שיכירו בחשיבותו של ביאליק, אבל יסרבו להקריא אותו בהגייה אשכנזית.

את התקווה אפשר היה למצוא השבוע גם בחגיגת הגיטרה של יהודה קיסר. להופעה שלו הגיעו רק כמה עשרות, אך הם גילו ש"הפרח בגני" קשור מאוד לסנטנה, ושזוהר ארגוב מחובר חזק ל"הוטל קליפורניה". קיסר מגיש את השירים המזרחיים המוכרים בעיבוד מרגש ששואב ממקורות הרוק, בתעוזה המלווה בתמימות. הגיטרה המזרחית שלו טעונה בהשכלה ובליברליות, ובלי לעשות עניין מייצרת פיוז'ן מוסיקלי נדיר, שהוא תוצר של התפתחות ופתיחות.

הבחירה בין קיסר ותבורי, שמסרבים, מוסיקלית לפחות, לקפוא על השמרים, לבין בן, ברורה. מזל שהיא ברורה כל כך לרוב הישראלים, כולל מרבית הפרופסורים, המשוררים, זוכי פרס ראש הממשלה וחוקרי התנ"ך, ובטוח שהם היו שמחים לבלות ערב בהאזנה לקיסר פורט על הגיטרה הישראלית שלו לתוך הלילה.