לימים שבין ניסן לאייר יש גובה אחר, טעם חג. כמו מחרוזת ארוכה של ימי חול המועד בין שמחה לאחותה. הדגלים שלנו עדיין נישאים בראש חוצות, לא ממהרים להתקפל. תשוקת החיים והחירות מרטיטה את האוויר, ורוח העצמאות עוד מנשבת. היא כאן כבר כמה שבועות. רק לפני שלושה שבועות יצאנו ממצרים. השארנו מאחורי גוונו את מרכבות פרעה וחילו טובעים בים סוף וחצינו את הים שנבקע רק בעבורנו, למדרך כפות רגלינו. יצאנו בחיפזון, ברגליים מבוהלות, בנשימה רצוצה. הצלקות על גבנו עדיין לא הגלידו, הנפש עוד היתה שסועה, עוד רגע ולא ידענו מ-ה היה לנו. אבל הלב רצה להאמין, שתה בצמא את דברי משה ושליחותו, נזכר בגעגוע שיש גאולה לעולם, שיש מי ששומע את צעקתנו. שגם אם אנחנו שוכחים ועייפים ושוקעים ומוכנים כבר לוותר - הוא לא שוכח. בדרך הכיש בנו עמלק וקרא עלינו מלחמת נצח, ואנחנו נלחמנו וגם יכולנו לו והוספנו ללכת וראינו את כל פלאות המדבר, ושלחנו מרגלים לתור את הארץ והוצאנו דיבתה רעה ומתנו עליה ובכינו, ואט אט השלנו את השעבוד והמצ-רים והכאב והגעגועים ועינינו כלו בכמיהה להגיע. אל ההר. אל הארץ. הביתה. הגענו. הספקנו לחצות את כל הנהרות ולצאת מכל הכבשנים ולקום מכל הבכי. ניערנו את האבק מעלינו, יישרנו את קומתנו ששחה מעוצם כאב ויגון, אספנו את הילדים אל חיקנו. ובאנו. יש זמנים שאי אפשר להתכחש אליהם. יש שירה שאי אפשר שלא לשיר. בהתחלה בקול רועד ונשנק, אחר כך בקול, אחר כך בכוח, אחר כך בעוז. רבבות רבבות התקבצנו ובאנו, נשאבים אל צור מחצבתנו. גם העניים, גם העשירים, גם החולים, גם הבריאים, מי שידעו תופת ומי שידעו שלווה. עזבנו הכל מאחורינו. חזרנו הביתה. איך אפשר להספיק הכל בשלושה שבועות- וב-61 שנה, אפשר- איך אפשר להפוך חול לזהב, ולטעת כרמים ולבנות בתים וללדת וללמוד וללמד, ובין לבין להספיק לקצור את החיטה ולדרוך ענבים ולהילחם בפורעים ואחר כך בבריטים, ובכל צבאות ערב, לאבד את העיר העתיקה ולחזור אל בורות המים ולשופר בהר הבית, וליישב את הגליל ואת גב ההר, ולשלוח את בנינו יפי הבלורית והטוהר אל החזית, לחשוק שפתיים ולשוב אל החיים והלימוד והשדות והזריעה עם שחר - והכל בקצת יותר משישים שנה- אפשר. אנחנו לא יודעים אחרת. ולא רק כי אין לנו ברירה. או מקום אחר לחיות בו. כי יש לנו. כוח. חיים. תשוקה. חזון. רוחות הציניות והחידלון הפוסט-מודרניסטיות מאוד אוהבות לקעקע את זה, ולהצביע על התחלואים והרקב, השחיתות והניוון. אין מקום לקלישאות בימינו, אומרים, וכל הגדולה והגבורה והנצח וההוד טובים לטקסים ולספרים ולמשואות. לא חיים ככה. אז זהו, שכן. כל יום אנחנו חוצים את המדבר ועוברים את הים, כל יום אנחנו קמים מהעבר, כל יום מתאמצים לגדול. בימים של חג ובימים של חול, בטבת של המלחמה והקור ובאייר המתוק יותר, בתוך כל המ-שברים המתנחשלים והכלכלה המתערערת וקולות העולם המתעוות בדרבן והנערים בבת עינינו שנרצחים כי הם דוברים עברית. יחד אנחנו אוחזים ונתמכים לקום ולהישיר מבט ולהמשיך. לא כל יום אנחנו זוכרים מאין באנו ולאן אנחנו רוצים ללכת, אבל אי אפשר לטעות בנהרה שעל פנינו. אנחנו עם, חי וקיים. אנחנו עומסים על שכמנו את כל החוכמה והרוח, היצירה והשירה שהבאנו איתנו מאז המדבר הממית, הלוהט. אנחנו האלכימאים של העולם. ואנחנו כאן כדי להישאר.
רוח חג עדיין מנשבת
Load more...