הגלדיאטורים וגמר הגביע

גמר ליגת האלופות שיתקיים מחרתיים בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד הוא יותר מגמר אליפות אירופה רגיל. זה הגמר הקלאסי שכולם חיכו לו. הקלישאות, הסופרלטיבים, הניתוחים והתחזיות באשר למשחק עובדים השבוע שעות נוספות. עיתונאים, פרשנים וחובבי כדורגל ממחזרים בתקשורת ובשיחות סלון את כל הפרטים המובנים מאליהם לגבי המשחק: ברצלונה חלשה נגד אנגליות, הכדורגל המושלם של ברצלונה מול היעילות והניסיון של יונייטד, מסי מול רונאלדו, השיאים של פרגוסון, חוכמת המשחק של צ'אבי, ועוד ועוד.

בעידן שבו כל בלוגר הוא פרשן, צריכים העיתונאים להתאמץ יותר. לפיכך חובבי הכדורגל נחשפים בעל כורחם גם להגיגיהם של מומחים להיסטוריה ולסוציולוגיה. אוהדי כדורגל ישראלים כבר יודעים להסביר את הכדורגל של ברצלונה כסמל למאבק לאומי בימי הדיקטטורה של פרנקו, ואוהדי יונייטד, טינאייג'רים מרעננה, מוחים דמעה כשהם נזכרים באסון המטוס של מנצ'סטר יונייטד ב-1958.

כל זה מוביל את כותבי הטורים בעיתונים לחיפוש אחר רעיונות וכיוונים מקוריים שיתחרו על תשומת ליבם של הקוראים. קלישאות? תשאירו את זה לכתבים, למאמנים ולשחקנים. תובנות סוציולוגיות על הבדלים בסגנונות המשחק? זה התחום של פרשנים מלומדים יוצאי אוניברסיטה. בנסיבות האלה, הגמר הוא המאורע המתאים כדי לחשוב על עתיד המשחק.

הכדורגל מתפתח ומתקדם עם השנים, והדעה הרווחת היא שהמשחק הופך להיות מהיר, חזק ומהנה יותר משנה לשנה. עם ההתפתחות ברמות הגבוהות של המשחק, גם סף הריגוש והציפייה של האוהדים עולה. לאור זאת, אין זה מפתיע שישראלים רבים מפגינים יותר עניין במשחקים מאירופה מאשר בכדורגל המקומי. יום לפני גמר ליגת האלופות, גם אצלנו יתקיים גמר קלאסי - מכבי חיפה מול בית"ר ירושלים, אבל הרייטינג של המשחק ברמת גן יהיה נמוך מזה שברומא.

אוהדי הכדורגל נהיים בררנים יותר, ומחפשים ומוצאים כל הזמן ריגושים חדשים. פעם היו מהמרים על המנצחת, לאחר מכן על התוצאה המדויקת. היום המהמרים כבר סופרים קרנות וכרטיסים צהובים. אוהדים שבעבר היו מסתפקים בהליכה לאיצטדיון המקומי וב"משחק השבת" בטלוויזיה, מוציאים היום אלפי שקלים כדי לטוס לראות משחק בחו"ל. בנוסף, הם משקיעים מאות שקלים בחודש על חבילות ערוצים, ולבסוף קונים מסך פלזמה חדש בשביל שידורי ה-HD. אין להתפלא אם הדרישה לריגושים רק תגבר ובסופו של דבר נראה אקשן קיצוני יותר ויותר.

איצטדיון ה"אולימפיקו" ברומא נמצא במרחק שישה ק"מ מהגירסה המוקדמת שלו - הקולוסאום. גם שם לפני כ-2,000 שנה, 80 אלף צופים נלהבים היו מגיעים לצפות באתלטים חסונים מכל רחבי העולם נאבקים זה בזה. הגלדיאטורים היו נאבקים לחיים ולמוות ומנסים על הדרך לזכות באהדת הקהל. דמיינו את מנצ'סטר יונייטד מפסידה במשחק ואת השופט הסלובקי האימתני לובוש מיכאל שולף חרב קטלנית ועורף את ראשי השחקנים (וגם את ראשו של פרגוסון) לקול תשואות הקהל. ברגע של חמלה, נשיא פיפ"א מרים את אגודלו, חס על חייו של כריסטיאנו רונאלדו ומרצה את ההמונים. נשמע מופרע? אולי. אבל אנחנו חיים בעידן שבו הכדורגל מתקדם ללא הרף יחד עם כך שאוהבי המשחק נמצאים בחיפוש מתמיד אחר ריגושים חדשים.

הקולוסאום וקרבות הגלדיאטורים היו בידור לפשוטי העם הרומאים ואמצעי שליטה עבור שליטיהם, ומכאן מקור הביטוי "לחם ושעשועים". ההבדל הגדול הוא שאז הצופים קיבלו לחם חינם באיצטדיון והכניסה אליו היתה חופשית. היום הם משלמים סכומי עתק כדי לממן את כל הסיפור. קל יותר להוציא דברים אל הפועל כשמתעלמים מעניינים כמו זכויות אדם ומשתמשים בשיטות של עבדות. גם מבחינה תפעולית, הגיוני יותר לשעבד 22 איש לטובת מאות אלפים מאשר הפוך, אבל איכשהו קרה שהיום האוהדים הם שמממנים מכיסם את כל הטירוף הזה. לכן, למרות כל השעבוד, הדיכוי והניצול הללו, פלא שלאחר הפסדים הקהל הזועם דורש את ראשו של המאמן-