שבע ורעב

לפעמים לא מספיק לעבוד קשה, ולשמוח במה שיש, ולחכות עם בקשת ההעלאה עד שירווח קצת, ולעמוד היטב בכל המטלות, ולעבוד ימים ארוכים, ולילות, ולרצות לגדול עם המקום שאתה כבר חלק ממנו, שותף לזמנים הקשים ולימים הרחבים שהלוואי עוד יבואו.

לפעמים יש קיצוצים ואתה על הכוונת. זהו.

עבדתי במערכת תקשורת כעורכת, ויום אחד פשוט הודיעו לי שהפסיקו להעסיק אותי.

גם בתוך כל המשברים הכלכליים הכי גדולים, אי אפשר להיות מוכנים לזה. לא צריך להיות בעל אישיות מעורערת או חסרת ערך עצמי במיוחד. כשמפטרים אותך, אתה מקבל מכה מדויקת וקשה במרכז הבטן.

ההלם, הפתאומיות, התלישות המטלטלת הזו. וכל הזמן הספק המאכ--ל. ותחושת החמיצות של העלבון הצורב, של האכזבה העמוקה כל כך. וטעם המתכת של הנטישה והניכור. אבל עבדתי כל כך קשה. לעזאזל. ב-ש-ב-י-ל מ-ה ע-ב-ד-ת-י כ-ל כ-ך ק-ש-ה-!-

הפגיעות הזו תמשוך הרבה עידוד ואמפתיה ורק מעט נחמה, ויהיו גם מי שיגידו שצריך להתאמץ ולמצוא עוד הזדמנויות, ולמה אתם לוקחים את זה כל כך קשה, אחרי הכל זו רק עבודה, לא חתונה, ומה אתם משתגעים מזה ככה? מה, זה סוף העולם-

זה סוף. לא של העולם, אבל צריבת האכזבה והגעגועים למה שעשית היטב, לדרך שכבר התחלת להתוות, למקום שכבר טבעת בו חלק ממך, היא בהחלט סוף. לא צריך שמישהו ימות כדי להרגיש אובדן. מקום עבודה הוא סוג של בית, הוא פיסה מהחיים שלך.

משיאי עצה יאמרו לך שכל כך קל להתייאש אבל לא כדאי, ואתה חושב שכל כך קל לדבר ושהכל נראה רע ותפל וחסר מוצא. בעיקר אם תחום העבודה שלך כל כך צר ואיך, לעזאזל, יצוצו מקומות עבודה חדשים. אין, אין, אין; בייחוד אם אתה חרוץ, מוכשר, מנוסה כל כך, מוכן לשלם את הנסיעות לעבודה שנמצאת בעיר רחוקה ואחרת - רק שלא יגידו לא.

אבל אתה מגלה שהעולם שייך לצעירים וכמעט רק להם. כל השאר יכולים להירקב. למי אכפת; במיוחד אם אתה עייף מכל הראיונות והפגישות שלא מובילים לכלום וכבר לא נשאר לך יותר מדי כסף ואתה מתאמץ לחייך ולהבהיר ולהסביר ויודע שעוד אלף צובאים על המשרה. למה אלף, עשרת אלפים. כולם כמוך.

לפעמים דווקא האובדן מביא לגילוי דברים וכוחות חדשים, לפעמים זה לוקח כל כך הרבה זמן עד שכמעט אפשר ללכת לאיבוד בתוך החיפוש. אבל בסוף, כשהעניינים יסתדרו, הדרך הזו לא תהיה ריקה. חיפוש הוא אף פעם לא עקר. יגעת ומצאת - תאמין, נאמר. יגעת ולא מצאת - אל תאמין. בכל חיפוש אתה מוצא משהו, גם אם זה לא מה שאיבדת. היגיעה המפרכת משמעותית לא פחות מהמציאה שבסופה, גם אם היא מתחילה ממקום נמוך מאוד. בתוך כל הקושי יש משהו שרואה רק מי שנמצא במקום הנמוך הזה. לא רואים אותו מאף מקום אחר; התסכול והצער והגעגועים ואי הוודאות נוטעים בך סוג חדש של רגישות ופתיחות. קצות העצבים החשופים דורכים את החושים, מפקיעים את השאננות, מבטלים את המובן מאליו. אין אני ואפסי עוד. הקטנו-ת וההיזקקות והידיעה שכל דבר עלול ללכת לאיבוד מביאות אותך למקום שבו מרגישים את הזולת ואת הכרת הטוב על מה שיש. מהמקום הזה אפשר לעשות ולאהוב ולחמול.

מי שאיבד, מבין.