המשטר המהפכני באיראן עבר משברים קשים ב-30 השנים מאז הוקם, אך דומה כי מעולם לא היה כה מפולג כבימים האחרונים. ב-1981 ניצלו בנס חייו של המנהיג העליון עלי חמינאי, וידו עדיין משותקת מפצצה רבת עוצמה שניחתה עליו. אלא שהמשבר הנוכחי כואב הרבה יותר. זהו משבר כפול. מצד אחד בין העם לבין המשטר ומצד שני בתוך שורות המשטר. עד כה הוכיח חמינאי יכולת תמרון פנומנלית ושרידות פוליטית מעולה. אך הפעם הוא טעה. בגדול. גל התמיכה במוסאווי - "המהפכה הירוקה" - הדליק נורה אדומה אצל חמינאי. לא שהאיראנים האמינו בכוחם להחליף את השיטה. אבל חמינאי, שחושש באובססיביות מ"מהפכת קטיפה" נוסח צ'כוסלובקיה, מתכונן לקראתה באופן פרדוקסלי זה כמה שנים, ובאופן מדוקדק. הוא החליט שזה הזמן לפעול והשליך את תוצאות הבחירות לאשפה. הציבור האיראני חטף סטירת לחי מצלצלת. התוצאה המדהימה היא נבואה שהגשימה את עצמה - הפגנות ומהומות שלא היו כמותן אחרי המהפכה. אולם זעם ההמון, חמור ונוצץ ככל שהנו, אינו מסכן את המשטר. לרשות חמינאי מערך משומן של כוחות מסורים: ביטחון, מודיעין, משטרה, משמרות מהפכה ומיליציות. מערך זה מגיע למאות אלפי אנשים. הסיכון היחיד מבחינתו יהיה פיצול בצמרת, למשל, אם אישיות כמו רפסנג'אני, ראש המועצה לקביעת האינטרס, יכריז על אי שפיותו של המנהיג. מוסאווי, ראש הממשלה בעבר, וריזאי, מפקד משמרות המהפכה, משקפים תיעוב בקרב יחידות הצמרת כלפי אחמדינג'אד. אפילו לאריג'אני, יו''ר המג'לס ואיש סודו של חמינאי, הצטרף למחאה. בל יתבלבל הקורא. האש שאנו רואים מכוונת אל המנהיג העליון חמינאי. לא אל אחמדינג'אד. אמצעי התקשורת שכפופים למנהיג מכונים שקרנים, וחולשותיו ההלכתיות כמנהיג דתי נחשפות לעין כל, למשל במכתבו של רפסנג'אני לחכמי ההלכה ובכתבת אינטרנט על אורחים נכבדים סוניים שביקרו את אייתוללה סיסתאני בעיראק, זה שמוגדר כ"מקור החיקוי". השפלה זו שחווה חמינאי היא הרווח הראשון לארה''ב ממלחמת עיראק. ללא שינוי מבני יסודי נידונה המהפכה לקרוס מעצמה. הברירה היא, אפוא, בין גסיסה איטית לניתוח מסוכן. הסכינים שלופים ולא ברור מי הצליח להשחיזם טוב יותר. הכותב הוא מומחה לענייני איראן בחוג לתולדות האיסלאם ולימודי המזה"ת וחוקר בכיר במכון טרומן באונ' העברית
נבואה שהגשימה את עצמה
Load more...