נגד תנועת הנגד

אני לא מכיר את שרי אריסון באופן אישי, אבל בכל הנוגע לפולמוס שהתעורר סביב הכרזותיה על תקשורים ודברים מסוג זה אני מרגיש שהטענה שאני טוען כבר שנים - השיח הישראלי הוא רק פולקלור של שיח - הוכחה שוב.

השיח הציבורי במדינת ישראל כמעט אף פעם לא מדבר על הדבר עצמו אלא על המסביב בלבד - במוזיקה (נינט? מה, עכשיו היא רוקרית-), בכדורגל (הבעיה היא שכבר לא משחקים בשביל הסמל), באמנות (האם זה ציור או הישענות על פוסט-מודרניזם), באופי (מאחורי כל ליצן שמח יש איש עצוב) וכן הלאה. הוא לא מדבר על הדבר עצמו - המוזיקה, המשחק, הציור - אלא על הניתוח החברתי שלו.

והנה, בהקשר של שרי אריסון עולה שאלה דומה. האם אנחנו יכולים לקבל שאישה עשירה, אשכנזייה ובעלת עמדת כוח תהיה גם כזאת ש - כמו שהיא עצמה אמרה בראיון עם עמנואל רוזן - רואה דברים נסתרים, מתקשרת, מהווה פילטר של מסרים? התשובה היא שבשיח הישראלי דבר כזה לא מתקבל על דעתנו.

הבעיה היא שאנשים יאמינו לאישה קשת יום ממוצא מזרחי שפותחת בקלפים, קוראת בקפה, בכף יד או כל דבר דומה - אבל לא נקבל את הדברים האלו בהבנה אם מדובר באדם עשיר.

זה בדיוק כמו שאנחנו ניתן שקל לקבצן מרוט ברחוב אבל לא נשלם לזה שיודע לנגן בכינור; ובדיוק כמו שנהיה המעריצים הכי גדולים של מישהו שעדיין לא התפרסם, אבל מרגע שיתפרסם וישתתף (נניח) בפרסומות, נגיד, בהינף יד, שהוא כבר התמסחר מדי (אבל לא נודה שאהבנו את זה שהוא רק שלנו ובעצם אנחנו אלה האגואיסטים).

העניין פה הוא לא שרי אריסון והתקשורים שלה, אלא התגובה שלנו, אופי השיח הציבורי לגביה. זה שיח שבו התגובה לדברים היא הקובעת, ולא הדבר עצמו.

עכשיו כולם מדברים על כך ששרי אריסון, יו"ר בנק הפועלים, בעצם "התחלקה על המוח".

אבל בוא נודה - אם היא לא היתה עשירה ובעלת עמדת כוח, ומעל לכל אשת הממסד, התגובה שלנו היתה אחרת.

בסיכומו של דבר, בדיוק כמו שאני מאמין לבונו מלהקת יו-2 שהוא באמת רוצה לעזור לעולם גם אם הוא משווק את המסר שלו בטרחנות, וחמור מכך, במין מיליטנטיות - כך אני מאמין גם לשרי אריסון שהיא רק רוצה לעשות טוב לעולם.