האיראנים

בשבוע שעבר הביע נשיא המדינה את תקוותו כי הממשל האיראני ייעלם לפני האורניום המועשר. מנגד, שמענו משר הביטחון במהלך שיא ההפגנות בטהרן כי אין לתלות תקוות במוסאווי, שכן הוא משתייך לאותה קבוצה קיצונית של אייתוללות, ממש כמו מחמוד אחמדינג'אד. מהו, אם כן, המצב לאשורו? האם מתמסמס לו איום הגרעין האיראני, או שמא לא השתנה דבר בהקשר הגרעיני? ברור כי שתי הטענות גם יחד מטעות וחוטאות למציאות המורכבת המתרקמת באיראן.

האם האיום האיראני אכן מתמסמס לנגד עינינו? לא כל כך מהר. ראשית, כרגע נראה כי המחאה דועכת ואף אחד אינו יודע במידה מספקת של ודאות לאן היא תוביל ומה יהיה על מוסאווי ועל שלטון המולות. וגם במקרה של הפיכה, התסריטים האפשריים טומנים בחובם סכנות בתחום הגרעין: מי ייקח את השליטה על מתקני הגרעין? האם יישארו בידי משמרות המהפכה? והאם האפשרות לחבירה לאלמנטים טרוריסטיים ולהעברת חומרים וטכנולוגיות גוברת או דועכת-

אחת הטענות המרכזיות הסותרות את רעיון התמסמסות האיום האיראני מגיעה מן הממסד הביטחוני בישראל, אשר גורס כי גם לו היה עולה מוסאווי לשלטון הוא היה ממשיך בפיתוח תוכנית הגרעין, כפי שעשה זאת אחמדינג'אד, אם כי בסגנון אחר. לטענה זו יש להתייחס ברצינות רבה משום שאחמדינג'אד וחמינאי השקיעו מאמצים רבים בהפיכת נושא הגרעין באיראן לנושא של גאווה לאומית, וקיימת סבירות גבוהה כי מוסאווי ימשיך בדרך זו.

עם זאת, הטענה כי אין הבדל בין אחמדינג'אד לבין מוסאווי מוטעית לא פחות, שכן ניכרת משמעות רבה לשאלה מיהו היריב שעומד מנגד, בייחוד במקרה של מדינה גרעינית בפוטנציה. האירועים האחרונים באיראן אינם מבטלים את מסלול ההתקדמות הגרעיני, ובהתחשב בחוסר האונים של המערב מול הנחישות האיראנית - ייתכן מאוד שלא ירחק היום שבו תיאלץ ישראל למקד את מאמציה הניכרים בנושא האיראני. לא במניעת יכולות גרעיניות, אלא במניעתה של מתקפה גרעינית על טריטוריה ישראלית, כלומר בביסוסו של מאזן הרתעה גרעיני יציב מול איראן.

בהקשר זה מוסאווי, על כל חסרונותיו הרבים, עדיף ללא כל ספק על אחמדינג'אד, פשוט משום שניתן לייחס לו בסבירות גבוהה את הרציונליות הבסיסית הנדרשת ממנהיגה של מעצמה גרעינית. רציונליות כזו אינה דורשת שמוסאווי יהא דמוקרט דגול ואוהב ישראל - היא דורשת רק שבתור יריב תעמוד שרידותה של איראן כישות מדינית בראש מעייניו, מעל לכל מניע אידאולוגי או תיאולוגי.

הסיבה פשוטה: מאזן ההרתעה בין שני יריבים גרעיניים נשען על שלילת אפשרות קיומו של ניצחון אפקטיבי למי מן הצדדים, שכן הפגיעה העצומה באוכלוסייה ובתשתית עקב עימות גרעיני תבטל כל תחושה של ניצחון, לפחות כל עוד השמדה עצמית אינה נתפסת כמחיר סביר בדרך להשמדת היריב.

אחמדינג'אד, על שלל הצהרותיו בדבר השמדת ישראל ואמונתו הקיצונית בצורך לזרז את ביאת המשיח ובגמול בעולם הבא, הוא דמות המערערת את האפשרות לקיום מאזן הרתעה יציב בין ישראל לאיראן.

כעת ניתן לקוות, כפי שעושים פרשנים רבים, כי ההצהרות הרבות שזכינו לשמוע בשנים האחרונות מכיוונו אינן מהוות אלא רטוריקה ריקה שמטרתה חיזוק ההרתעה האיראנית אל מול המערב בכלל וישראל בפרט. אלא שמנהיגות ישראלית אחראית אינה יכולה לבסס מאזן הרתעה גרעיני על תקווה כזו.

לפיכך, בסיכומו של דבר וללא קשר לתוצאות המהומות, אופציית מוסאווי אינה ממסמסת בהכרח את האיום הגרעיני האיראני, אך אין ספק שהיא משנה אותו, שכן בהקשר של הרתעה גרעינית מפרידה בינו לבין אחמדינג'אד תהום של ממש.

הכותבת היא דוקטורנטית באוניברסיטת מרילנד בנושאי הרתעה גרעינית, לשעבר מנהלת במועצה לביטחון לאומי