סכסוכי השכנים הם תופעה אזרחית, ולכן המשטרה מעדיפה לא להתערב כל עוד האירוע לא הופך לפלילי. הן המשטרה והן הרשות המקומית משתדלות לא להיכנס לפתרון בעיות בבית משותף מאחר שאין זה שטח ציבורי. בשנת 2000, לאור ריבוי המקרים של סכסוכי שכנים, קבע המחוקק את חוק "ההטרדה המאיימת" המתייחס לסכסוכי שכנים - בעיקר כאלו הנמשכים זמן רב ובהם צד אחד מאוים באופן אקטיבי יותר. החוק נועד להיות קונקרטי במיוחד לאנשים לא-עבריינים, אלא שלקחו כמה שנים עד שהוא נכנס למודעות המשטרתית. החוק קבע, בין היתר, שבידי קציני המשטרה יש סמכות להרחיק ולהטיל מגבלות על צד אחד בסכסוך או על שניהם, וזאת כדי לייעל הליך של פתרון וטיפול. צריך להבין שדרוש טיפול נכון בסכסוכי שכנים כי מדובר במדרון תלול, בהליך שיכול להיות בלתי הפיך, ולכן המשטרה קיבלה הוראה לטפל באירועים מהרגע הראשון. עם זאת, חוק ההטרדה המאיימת פתר רק על הנייר את הצורך להגיע לביהמ"ש, משום שעל אף שיש בידי המשטרה סמכות להוציא צווי הרחקה ההליך לא נאכף מספיק. חשוב להבהיר: כאשר שכן מרגיש שהוא נתון תחת איום, הבעיה היא לא רק שלו, במיוחד בבית משותף. לכן רצוי וכדאי שיערב את אסיפת הדיירים וועד הבית, ואם צריך - גם להגיש תלונה, אולם מוטב שלא יעשה זאת לבדו אלא עם רוח גבית של דיירים נוספים. אלפי פניות נעשות לביהמ"ש על סכסוכים מדי שנה. אולי אלו הם המתח והכוחנות של הסכסוכים שמתגברים מדי חודש. ביהמ"ש מוציא תיקים לגישור, אך אין הפניה מספקת לכך ושם לדעתי צריך להשקיע. החולשה בגישור היא בכך שאין יכולת אכיפה כמו בבוררות. מנגד, העוצמה של הגישור היא שניתן להגיע לפתרון ברוח טובה. הכותב הוא מומחה משפטי במשרד עו"ד שחל-האזרחי
המפתח-השקעה בהליכי הגישור
Load more...