אגדת טופז

"פעם חשבתי שהמוח הוא הדבר המופלא ביותר בעולם, עד שהבנתי מאיפה המחשבה הזאת מגיעה" (סטיבן רייט).

בפרפראזה על התובנה של רייט אפשר לומר: פעם חשבתי שלהיות כוכב טלוויזיה זה הדבר המופלא ביותר בעולם, עד שהבנתי מאיפה המחשבה הזאת מגיעה. נהוג לחשוב שחיי כוכבי הבידור נוצצים, אך זאת כמובן אשליה שעומדת בבסיס התעשייה. התעשייה היא מי שמפמפמת, באמצעות ערוצי המדיה השונים - טלוויזיה, קולנוע, עיתונות, רדיו, אינטרנט - אותה האשליה; מייצרת עניין וצורך אצל הצופה וגם מפתה אותו לבוא ולנסות את מזלו בשערי הארץ המובטחת. אלא שכיום, כ-30 שנה מאז פרץ ערוץ MTV וסימן את תחילת המהפכה הרב-ערוצית ותפיסת הכוכבנות כמושא, די ברור שלא כל הנוצץ זהב.

למרות מקרים יוצאי דופן כמו לונדון וקירשנבאום, הטלוויזיה היא לא ארץ לזקנים. יותר מזה, היא מאיצה הזדקנות, מנצלת עד תום את המופיע בה ואז יורקת אותו החוצה. מרופד מזומנים אמנם, אך עם חור גדול בחזה. קטנים הסיכויים לסיים שם יפה. עבודה ככוכב טלוויזיה היא מעין ורסיה הפוכה לעסקה עם השטן: הוא ייתן לך פרסום וחיי נצח ובתמורה ימרר את חייך בעולם הזה.

לכן כשאני רואה כוכב טלוויזיה, אני מרגיש כלפיו בעיקר חמלה. ולא מתוך התנשאות או פטרונות כלשהי, אלא מתוך הערכה עמוקה כלפי מי שחי במאיץ החלקיקים הזה (בטורים גבוהים משל האדם הממוצע) וכל זאת במטרה לבדר אותי. כך יוצא שבו בזמן שאני מתמוגג מכוכב נוסק בתוכניות הבידור-ריאליטי השונות, אני גם רואה את הכדורים נוגדי הדיכאון שיבואו אחר כך. דודו טופז הוא עוד סיפור הצלחה טרגי שמספק לנו עניין סביב שולחן שישי ומשכיח מאיתנו את החיים הכביכול אפורים שלנו. זה כמובן מה שהטלוויזיה רוצה שנחשוב. למבטכם החומל הם זקוקים, לא להערצתכם.

הנפילה של טופז לא התחילה עם התקיפה של מנכ"ל קשת, אבי ניר. היא החלה הרבה קודם לכן, כשאנשים הפסיקו להתעניין בתוכניות שלו. התקיפה של ניר והבאות אחריה הן רק התוצאות ההרסניות של הנפילה הזאת.

טופז לא ידע איך להתמודד, ובסוף בחר בדרך הגרועה ביותר: הוא פגע באחרים. לכאורה, הוא לא ממש הבין את חומרת מעשיו. זו לפחות התמונה שהצטיירה מהבעות החרטה הפומביות שלו מאז הודה ונעצר. נראה היה שהוא באמת מאמין, בדומה למי שעדיין לא התבגר נפשית, שחרטה לבדה תספיק להעלים את מעשיו הנפשעים. מהבחינה הזאת, לאחר שהבין שלא כאלה הם פני הדברים ובעצם התחיל להפנים את חומרת מעשיו, הוא פנה למוצא הכבוד האחרון שהיה בנמצא. היהדות מתנגדת להתאבדות, אך במקרים מסוימים, בשאר העולם, רואים בכך מוצא אחרון של נטילת אחריות. חרקירי לדוגמה.

לכן אין מקום לוועדת חקירה של השב"ס. אם לא היה בחדרו כבל של קומקום, הוא היה מוצא דרך אחרת. אבל את הכבל אפשר להקביל לזריקת המורפיום שמונעת כאב מהחולה הסופני, תוך שהיא מנטרלת בכך את המלחמה האחרונה של הגוף בדרך אל המוות הסופי. טופז היה חולה סופני במובן המוסרי. מה גם שאם להסתמך על דבריו של אחיו, מיקי, לא נראה שלמשפחה יש טענות לשב"ס. אז מי בעצם נפגע מהמחדל-

דודו רצה למות. הוא ניסה לעשות את זה בעבר. הוא אמר את זה למי שרק הקשיב. ראבק, הוא הצליח לתלות את עצמו מגובה של 80 סנטימטרים. בניגוד לשיטות התאבדות אחרות, הוא יכול היה בכל שלב להתחרט ולצאת מזה. אבל הוא היה נחוש לגמור עם זה. כמי שחי את האקסטרים, ללא אמצע, הוא קיווה שיסלחו לו רק כי הוא מתכוון לזה, ומצד שני, כשלא קיבל את מבוקשו הוא גזר על עצמו גזר דין מוות. עכשיו, כשהסיפור הטרגי של טופז הגיע אל סופו העצוב, אמנם אסור לחון אותו על מעשיו החמורים, אבל קשה שלא להתפתות ולהאמין לעומק החרטה שלו. מגיע לו, לפחות, ליהנות מהספק.