פסיביות אכזרית

הרצח המזעזע של אריק קרפ בטיילת בתל אביב העלה למודעות הציבורית כמה סוגיות שנויות במחלוקת, בהן שאלת המחויבות של אנשים שצופים באירוע קורבני לסייע לקורבן. מחקרים בנושא מראים כי אחד הגורמים שמנבא נכונות לסייע לקורבן הוא תחושת היעילות העצמית. מי שמרגיש שיש לו יכולות וכישורים לעזור בצורה יעילה, בדרך כלל נוטה יותר לסייע בעת צרה. כך, למשל, בין האנשים שעוזרים לקורבנות יש שכיחות גבוהה יחסית של רופאים, שוטרים, פרמדיקים ומכבי אש. אנשים חזקים פיזית נוטים לסייע יותר מאשר חלשים. גברים נוטים לסייע לקורבנות במקרים חמורים, ואילו נשים מסייעות גם במקרים חמורים וגם במקרים קלים.

מידת הנכונות לסייע לקורבן תלויה לא רק במאפייניו של הפרט אלא גם במאפייניה של הסיטואציה. כך, למשל, ככל שיש יותר עדים לאירוע הקורבני, האחריות למצבו של הקורבן מתחלקת בין מספר רב יותר של אנשים. אף אחד מהם לא מרגיש אחראי באופן מלא על מצבו של הקורבן. כל אחד מצפה שהאחר יסייע. באופן זה האחריות מתפזרת בין כולם ואף אחד לא עוזר. לעומת זאת, כאשר האירוע הקורבני מתרחש לעיני בן אדם בודד, מלוא האחריות על הצלת הקורבן מוטלת על כתפיו. הסבירות שהקורבן יזכה לסיוע גדלה.

כך שאם יש בידינו האפשרות לבחור היכן "לחטוף" התקף לב עדיף לבחור ברחוב שומם, שבו יש מעט מאוד אנשים מאשר ברחוב סואן או במרכז קניות גדול. הסבירות שנקבל סיוע מאדם בודד שעובר ברחוב שקט גבוהה פי כמה מהסבירות שנקבל עזרה במקום הומה אדם.

בנוסף, לפי מחקרים, אנשים בדרך כלל מסייעים לקורבנות שמעוררים בהם אמפתיה. אנחנו נוטים לסייע יותר לקורבנות שדומים לנו או לקורבנות שדומים לאלה שאהובים עלינו. אולם בחברה האינדיבידואליסטית של ימינו שולט הניכור וקשה מאוד לעורר אמפתיה. בנוסף, פיגועי טרור, מלחמות ודיווחים בלתי פוסקים על אונס, התעללות ורצח מעלים את סף הרגישות שלנו לסבל אנושי ויוצרים קהות חושים אישית וחברתית. אלה מפחיתים מנכונותנו לסייע לאחר בעת צרתו.

הגיע הזמן שנתעורר מקהות חושים זו. הגיע זמן שפסיביות והימנעות מלסייע לקורבן יזכו לתגובה ציבורית דומה לתגובה שמופנית לתוקפים עצמם. העובדה שכתבי האישום לגבי המעורבים ה"פסיביים" ברצח אריק קרפ מדברים על אי מניעת פשע ואי עמידה בחובת הצלה והושטת עזרה על פי חוק לא תעמוד על דם רעך, מעבירה מסר חשוב. הרי הפסיביות שלהם איפשרה לתוקפיו של קרפ להמשיך במעשה הרצח.

היום, יותר מאי פעם, לקח השואה צריך לעמוד לנגד עיניה של החברה הישראלית: הפסיביות והניטרליות לנוכח פגיעה בקורבן הן רצחניות לא פחות ממעשה ההרג עצמו.

הכותבת היא ד"ר לקרימינולוגיה, מרצה במרכז האוניברסיטאי אריאל ובמכללה האקדמית צפת