בלי וירוסים ובלי סרטנים

הסכסוך הישראלי-ערבי נמשך כבר יותר מ-100 שנים, ודומה כי רק הביטויים שמאפיינים אותו מתחלפים מדי תקופה. בשנות ה-80, למשל, רווחה בציבור אמירה בנוגע להבדל בין הטרור הצפון-אירי לפלשתיני.

הג'נטלמניות הצפון-אירית - טלפון מתריע לפני כל הפעלת פצצה - חידדה את התחושות לגבי האכזריות בפיגועי הפלשתינים, שלא טרחו להודיע וגם לא לברור מטרות לרצח. תראו עם מי יש לנו עסק, נהוג היה להפטיר.

נניח לרגע לאירים ולפלשתינים ונתמקד באופן שבו היהודים מנהלים ביניהם מאבקים. החודש האחרון היה רווי מתיחויות בין המחנות המרכיבים את החברה הישראלית.

הנה רשימה חלקית: החרדים נגד הממסד והחילונים; ההומואים נגד הדתיים; הימין נגד האליטות והשמאלנים; ועתה השמאלנים נאבקים ברצון של המתנחלים להמשיך להתיישב בשטחים. לכל מחנה טיעונים וסיבות משלו.

עימותים פנים-חברתיים הם לא המצאה ישראלית, כמובן. אבל הייחוד אצלנו טמון בכך שכל מחנה חש צודק ובה בעת גם נרדף. הוויכוחים, אם יש צורך לומר, הם נשמת אפה של הדמוקרטיה ואפילו חלק מהחן של חברה תוססת. ויכוחים מפרים, אבל הצורה, הצורה.

לפני כמה שבועות זכה בוגי יעלון לגינויים מכל עבר בנוגע לקביעתו כי שלום עכשיו והאליטות הן "וירוס". בשמאל, וגם בימין המתון, התקוממו. בווירוס, כידוע, יש להילחם, שאם לא כן הוא יכלה את הגוף. הנמשל, לפיכך, מסוכן.

היום, במאמר הסמוך בעמוד זה, ממשיל יהושע סובול את ההתנחלויות לסיגריות ואת הרצון להמשיך להתיישב לשאיפה לסיגריה אחרונה מצד חולה סופני. גם סובול וגם יעלון, איש איש בתחומו, הם אנשים מהזן החושב. יש להם מה לומר, ואיך.

בקלות אפשר להבין את שניהם. אם ההתנחלויות הן מכשול לשלום ולהבטחת יציבותה של המדינה בעתיד, הן אכן הרסניות. אבל אם המתנחלים הם אחרוני הציונים דה-פקטו בעוד השמאל איבד את הלהט הדרוש להמשך הפרויקט הציוני - השמאלנים אכן הרסנים. בקלות, כאמור, ניתן להבין את שתי הגישות, כלומר בקלות רבה מדי. והקונפליקט הרי מורכב.

מאז שנות ה-80 ועד היום הסכסוך והטרור הג'נטלמני בצפון אירלנד דעכו. הסכסוך הישראלי-פלשתיני, לעומת זאת, רחוק מכך. הדרך לפתרונו עדיין בלתי מפוצחת, אבל כדי לסלול אותה אולי כדאי לאמץ מוטיב אחד מהאופן שבו הבריטים התעמתו עם הסכסוך - להתחיל בגישה ג'נטלמנית יותר.