19 שנים עברו מאז עליתי לארץ עם משפחתי, ואני עדיין לא יודע אם "הצליחה לי העלייה". האם ההתאקלמות שלי הצליחה? האם אני דוגמה טובה לעולה שהצליח להפוך לישראלי בישראל? בכל מקרה, אני לא מרגיש כמו אחד שיכול לייצג את המגזר הרוסי, בטח ובטח שלא את הישראליות. אני לא חי בתבניות של "ישראלי", "רוסי" או "אמריקני" - ובכל זאת, אני מגדיר את עצמי כ"הנרי דוד, אזרח ישראלי"; אחד שחושב שהמקום שלו הוא ישראל ולא רוצה לחיות בשום מקום אחר בעולם זולת ישראל. אני אומר את זה מתוך אהבה גדולה. ברוסיה היה לנו הכל, ובכל זאת באנו לארץ מתוך משהו הרבה יותר נעלה מציונות: זו היתה תחושה אידיאליסטית רוחנית שהרגשתי כבר כילד, שלפיה הנשמה שלי לא תהיה שלמה אלא אם כן אני אחיה בישראל. אני עוד זוכר את התחושה החזקה של החזרה הביתה, למקום שבו אני רצוי ומחכים לי. הייתי רק ילד, אבל העלייה לישראל נראתה לי כבר אז כמו סגירת מעגל. 19 שנים עברו - וכולנו נשארנו כאן. אני עדיין מאמין במדינה שלי, למרות שלפעמים היא קשה ומאכזבת. בישראל לא פגשתי בחלומות אלא במציאות - ולמדתי לחיות איתה. למדתי להרגיש בבית אחרי שבכל מקום תמיד הרגשתי זר. המצב כאן לפעמים גרוע, אבל זה עדיין הבית ואין דרך חזרה. אז האם הצליחה לי העלייה? אני לא יודע. צריך אולי לשאול את ההורים שלי, שהם הדור הראשון להתאקלמות. אני רק יודע שהתחושה הזו, של העולה הנצחי, עדיין לא עזבה אותי. זה סוג של מחיר שאני נושא עלי, ובוודאי אשא אותו כל החיים. בכל מקרה, אני בטוח שיש משהו ברוסים שיכול להיטיב עם העם הישראלי: אם לא נהיה כל כך שטחיים, בסופו של דבר נוכל להפוך את המדינה שלנו למקום טוב יותר לחיות בו. הכותב הוא שחקן בתיאטרון "גשר", עלה בגיל 11 עם משפחתו
לטוב ולרע, הבית הוא כאן
Load more...