עובדה היא שהרוב המכריע של זוכי פרס נובל הם גברים. נכון שמארי קירי זכתה פעמיים, אבל זוהי דוגמה אזוטרית שאינה מייצגת. אחד ההסברים לדבר הוא שנשים נכנסו מאוחר יחסית למדע ולאקדמיה, ולכן באותה תקופה לא היו די נשים שמהן ניתן היה לבחור. זה לא היה עניין של אפליה. אבל ההסבר הזה אינו מספק לנוכח העובדה שגם בשנים האחרונות נותר הייצוג הנשי בקרב זוכי הפרס מצומצם. המקרה של המדענית רוזלינד פרנקלין מדגים את האפליה הקיימת בתחום: פרנקלין, שהיתה מדענית שותפה בעלת תפקיד מכריע בגילוי מבנה הדנ"א ויש האומרים שאף היתה הכוח המניע מאחוריו, עבדה בשיתוף עם שלושה מדענים נוספים. מאחר שהפרס אינו ניתן ליותר משלושה אנשים באותו התחום, נשארה המדענית בחוץ, ללא הפרס וללא התהילה שלה זכו עמיתיה הגברים ב-1962. מדובר בסיפור דרמטי של אפלייתה של אישה שלחלוטין היתה ראויה לזכות. בזכייתה של פרופ' עדה יונת יש משהו מיוחד מאוד. ראשית, היא האישה הישראלית הראשונה שזוכה בפרס נובל. בנוסף, ישנו צדק פואטי מסוים בזכייתה המתקן את האפליה שממנה סבלה פרנקלין, כי שתי המדעניות הן קריסטלוגרפיות. שתיהן עסקו במחקר מבנה הגביש בתחום הכימיה. לשמחתי, עד כה מסתמנת שנה טובה לנשים בפרסי הנובל בכלל. בתחום הרפואה, שתיים מתוך שלושת הזוכים הן נשים, וזה בהחלט מכובד. בתור אישה וחברת אקדמיה, אני מרגישה גאווה אישית, כאילו הכרתי כל אחת מהן. הכותבת היא נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון
לא תמיד אישה
פרופ' רבקה כרמי
פרופ' רבקה כרמי היא יו"ר הוועד המנהל ב־ScienceAbroad, ארגון המדענים הישראלים בחו"ל, ולשעבר נשיאת אונ' בן־גוריון בנגב
Load more...