הפענוח המהיר של הרצח המזוויע של בני משפחת אושרנקו היה נחוץ גם בשל האווירה הציבורית המבועתת מן האירוע, שמציב עוד ועוד קווים אדומים, שנחצים באחרונה בחברה הישראלית עד שנדמה כי אין להם קצה. אנחנו עוברים משיא אחד למשנהו. ועכשיו, משנחשפו הפרטים והרקע לחיסול ההמוני האכזרי הזה, לא ניתן שלא להזדעזע פעם נוספת מן הבנאליה של הרוע. מילא המניעים האזוטריים, אבל הקלות הבלתי נסבלת שבה רוצח מבלה שעות ארוכות בזירת הרצח ושוחט ללא היסוס גם ילדים משום שהרעישו, לטענתו, וכך גם את האישה, שגילתה התנגדות-מה - מזעזעת. לחשוב שהוא שהה בדירה, טובל בדמם של הקורבנות, והמתין בסבלנות לקורבן הבא. היה לו די זמן לפשוט את בגדיו המגואלים בדם ואפילו לרחוץ את עצמו בעוד ברחבי הדירה פזורות גופות השחוטים מידיו. ולאחר כל זה נרתמת משפחתו לסייע בידו לחמוק ולהעלים אותו ואת ראיותיו, כאילו היה מדובר באיזושהי תאונת עבודה רשלנית ולא בטבח בדם קר. מה שעושה את ההבדל בין אנשים אלה לבין אנשים נורמליים הוא שהם פשוט מקבלים את הדברים הנוראים ונוהגים בהם בטבעיות, כאילו הם מנסים להתגבר על איזו סתם תקלה יומיומית. יפה אמר נצ"מ נוימן, מפקד ימ"ר מרכז, אחד מן החוקרים המקצוענים ורבי הניסיון שהוביל את יחידתו לגילוי הרוצחים ובמהירות, שלא רק מקצועיות הופגנה כאן אלא גם מעט מזל היה נחוץ, כמו בכל חקירה טובה ומוצלחת. אכן, צניעות ראויה. אפשר לומר שחוץ מתעודת הזהות השאיר הרוצח בזירה כל מה שחוקר יכול היה לבקש - את בגדיו ואת נעליו, את טביעות אצבעותיו ואת הדנ"א שלו. הוא אמנם ניסה לטשטש את הראיות באמצעות הצתת הדירה ופיצוצה בעזרת פתיחת ברזי הגז, אך כשל. לו היה מצליח, אני מניח שהדרך לפיצוח החקירה היתה מורכבת יותר, אך בכל מקרה אין לי ספק כי החוקרים המנוסים היו מגיעים לתוצאה. כבר כתבנו כאן שלא בכדי, עם חשיפת האירוע, נקשרו מאפייני הרצח לדפוס הפעולה של המאפיה הרוסית, אם כי מלכתחילה סברנו שאופן הביצוע היה חובבני והתבצע על רקע נקמני ורגשי. אני מזכיר זאת בשל העובדה שמפקד המחוז, ניצב מור, בחר, ובצדק, להתייחס לכך ודיבר על הצורך להימנע מתיוג של קהילות אתניות. זה כמובן נכון, ובטח במקרה הזה. ועדיין אין בכך כדי לאיין את קיומה של תופעת המאפיה הרוסית, אשר חיה ובועטת, ואלה הן שיטותיה. בכלל, אי אפשר שלא לתהות על תופעת האלימות לסוגיה ושיאיה, תופעה שצברה נפח עצום בשנים האחרונות. מדובר באלימות בכל המישורים - בין אם זו אלימות עבריינית או אלימות רחוב ובין אם זו אלימות בתוך המשפחה נגד נשים וילדים. מה נהיה מאיתנו בשנים האחרונות? אנחנו חברה רצחנית, עם כל הכבוד לנתונים הסטטיסטיים המעידים על ירידה בפשיעה. ההסתגלות וההרגל לחיות עם אלימות חברתית מהווים סכנה לא פחותה מהאלימות עצמה. נדמה שהקרקע הבוצית הזו שעליה אנו חיים מגדלת חיידקי אלימות מידבקים - כאילו אפשר כבר לטעון בקנה את האירוע הרצחני הבא. אנחנו חיים עם האלימות כאילו הסתגלנו, אף שהיא נושכת ומכרסמת בנו, וכמות המתים בעטייה הולכת וגדלה. אולי יש לומר, כמו לגבי שפעת החזירים, הבו לנו חיסון בטרם ניפגע גם אנחנו.