"ואז כיוונתי את הרובה. החדר פשוט התפוצץ... אף פעם לא הבנתי איך לא שמעו את זה חמישים קילומטרים משם". בקור רוח ששמור לחלאות האדם הבזויות ביותר תיאר פרי - אחד משני הרוצחים שאת סיפורם ואת סיפור המשפחה שהיתה קורבן לפשעם הנורא כתב טרומן קפוטה ב"בדם קר" - איך הכניס בבוקר אחד בנובמבר 1959 את הטירוף המוחלט לתוך עיירה שלווה בקנזס. איך הרוע פלש למחוזות הנורמליים ביותר, ואיש לא שמע. נראה שהרשע מתנהל בשקט מופתי, כי גם איש משכניה של משפחת אושרנקו - במרחק קיר דק או עשרות קילומטרים - לא הבחין שסוג חדש של רצח הגיע לישראל, ממש בדירה ליד. כי ההבדלים העצומים בין המקרים מתבטלים מול הדומה - הרגע האחד שבו מוח אנושי מעוות מוחק משפחה שלמה. "נכנסו פנימה, והזוועה התגלתה בפנינו", אמר אתמול אחד החוקרים. זוועה היא גם מה שחיכה לשריף האמריקני שנכנס ראשון לבית החווה בהולקומב. "זה היה איום ונורא", משחזר קפוטה, "הבחורה היתה שרועה על המיטה, עם הפנים לקיר, והקיר היה מכוסה דם". כמו רויטל ונתנאל, גם ננסי קלאטר לבשה פיג'מה, שיא הנוחות והביטחון הביתיים, בשנייה האחרונה לחייה. הרצח שתואר ב"בדם קר" לא היה הרצח המזעזע הראשון בארה"ב, ורצח משפחת אושרנקו אינו הרצח המזעזע הראשון בישראל. הקיץ האחרון שכבר הופך לחורף מעיד על כך והזעזוע מתקהה לאט לנוכח היומיומיות שלו. אבל ברצח אושרנקו וברצח משפחת קלאטר, שהתרחשו בהפרש של חצי מאה בדיוק, יש את הניחוח המרקיב של נקודת האל-חזור, שאחריה כבר קשה לתקן. "טרגדיה שלא תיאמן, שאין מילים להביעה... מוות אלים וללא כל מניע נראה לעין", מצטט קפוטה את הרדיו המקומי, במילים שאפשר היה ללקט ממהדורות הטלוויזיה אצלנו. "לא נראה רצח כזה בקרוב", מבטיח לנו מפכ"ל המשטרה, אבל ההיסטוריה האמריקנית מוכיחה אחרת. בנובמבר 1959 היו עוד רציחות נוראיות רבות בארה"ב - רציחות שאיש אינו זוכר כי לא נכתב עליהן ספר, ונוספות באו אחריהן. ככה זה כשהטירוף הופך מפולש לבן בית.
בין מציאות לדמיון
Load more...