דירת שיכון של חדר וחצי בראשון לציון. אבא, אמא, סבא, אני ואחותי התינוקת. מטבחון של מטר וחצי. המקרר ב"סלון". לא מקרר חשמלי, אלא מקרר שבו מניחים כל יום חצי "בלוק" קרח שקונים ממוביל הקרח. מעולם לא ליקקנו גלידה בבית כי לא היה תא הקפאה. לא היתה מכונת כביסה, חיתולי הבד הורתחו בפיילה על מבער נפט ("פרימוס") בחצר. הטלפון הקרוב ביותר היה במרחק של 300 מטר אצל שכן "מבוסס". אין לי ספק שחלק מבגדיי לא היו "יד ראשונה". כאשר הרגל גדלה חתכו לנו את קדמת הנעל כדי למצות את השימוש בה לעוד מספר חודשים. נסענו באוטובוס לבית הספר היסודי "בארי", מרחק של כארבעה ק"מ. שילמנו, לא היתה הסעה מאורגנת. האוכל בסיסי - תמיד מבושל בבית. במסעדה, בית קפה או סטיקייה - מעולם לא ביקרנו (מקדונלד טרם נולד). אפילו פטפון (נגן תקליטי פלסטיק ענקיים) ומצלמה לא היו אצלנו. אבא היה מנהל חשבונות - תמיד בשתי משרות מקבילות. אמא השלימה הכנסות בתפירה. דמי אבטלה, השלמת הכנסה, קצבאות זקנה או קצבאות ילדים לא היו אז. כילדים, לא ידענו שאנחנו עניים. הביטוח הלאומי לא פירסם דו"חות ולא היו עיתונאים "חברתיים". ההורים ייחסו חשיבות עליונה ללימודים. לא היה לימוד חינם בתיכון. צריך היה לשלם שכר לימוד מלא. לכן, ההורים חסכו מגיל אפס גרוש לגרוש בתוכנית חיסכון לתיכון ולאוניברסיטה. שעון יד שנייה קיבלתי בגיל 10. כדי לא לעייף את הקוראים, אסיים בכך שהשלמתי לימודי הנדסה בטכניון ואחותי לימודי רפואה בירושלים. לא היינו משפחה חריגה, ייתכן שהרוב היו כמונו. אז נא לא לבלבל את המוח עם דו"ח העוני של הביטוח הלאומי. נכון, יש מוכי גורל חסרי ישע - חולים כרוניים עניים, אנשים שסובלים מפיגור, נכים קשים. אבל אלה, חסרי משפחה תומכת, הם מיעוט שבמיעוט ובהחלט לא "כל משפחה רביעית". החטא הקדמון היא האידיאולוגיה הסוציאליסטית שחינכה כבר דור שלישי של פרזיטים (כולנו). חונכנו שכסף מקורו בחלוקה שרירותית של השלטונות (פוליטיקאים טובי לב...) ושאין צורך לעבוד קשה - צריך למלא טפסים, להביא אישור מהרופא והזכאות דופקת כסף ישר לחשבון הבנק שלנו. לקשיש שגר בדירת ארבעה חדרים שבבעלותו "מגיעה" קצבת זקנה, לצעירה לא נשואה "מגיעה" קצבת אם חד-הורית ולנכה שלשני בניו יש מספרת צמרת בתל אביב "מגיעה" קצבת נכות. אידיאולוגיית ה"מגיע לי" אינה נחלתן הבלעדית של ה"שכבות החלשות". לתעשיין "מגיע" סבסוד, לחקלאי "פיצויים", וליזם ההיי-טק - מענק. רובו של תקציב המדינה אינו תקציב הביטחון, אלא תקציבי העברה - מכונה ביורוקרטית ענקית הגובה מסים שנלקחים מכל הציבור (העניים משלמים רק את המע"מ שנכלל במחירי המוצרים). הכסף מחולק כמעט לכל האוכלוסייה לפי רמת ה"מגיע לי". כאשר הכסף הוא תוצר חלוקה של הפוליטיקאים ולא כתמורה אובייקטיבית לעבודה, לכישרון ולמאמץ - נוצרת מלחמה של הכל בכל על הק-רבה לברזי תקציב המדינה. לא יכול להיות שום קריטריון אחר זולת כוח, הכוח להזיק לפוליטיקאי או לציבור. ככל שכוחה הפוליטי של קבוצת הלחץ רב יותר, יגדל חלקה ב"עוגת החלוקה". זה הסוציאליזם. אין במדינת ישראל 1.6 מיליון עניים מרודים. אין "כל משפחה רביעית ענייה". התבוננו סביבכם, אפילו אם אתם גרים ביפו, בבני ברק או באום אל-פחם - לא תראו שכל משפחה רביעית ענייה מרודה. אפילו בשני העשירונים הנמוכים יש ל-80 אחוז מהעניים טלפון נייד, וכמעט לשליש מכונית פרטית. יש הרבה פוליטיקאים, עסקנים ופקידים בביטוח הלאומי שמתפרנסים מה"עוני". לא קיימת, ומעולם לא היתה, שיטת משטר או חברה אנושית אשר "פתרו" את בעיית העוני. עניים תמיד היו ותמיד יהיו - בכל צורת משטר ובכל מדינה. ככל שהמדינה תגדיל את תקציבי ההעברה, את המסים ואת היקפי ה"חלוקה" - תרד רמת החיים במדינה, תגדל האבטלה והעוני יתרחב. הכותב הוא בעל האתר "קו ישר" המציג מודל כלכלי חלופי לישראל
דו"ח העוני
Load more...