מחיר החדשנות

זכיתי, וחתן פרס ישראל לעיתונות הקדיש לי מאמר זועף. לא די בכך שאני מביא לידיעת הציבור את דבריהם הקשים של המתונים בשכנינו ככתבם וכלשונם, אני גם מטריד אותו בציון הזמן שבהם נאמרו ("ותאריכים, גם תאריכים"; נחום ברנע במיטבו, "ידיעות אחרונות", 09.11.09).

אבל בעיקר טרדו את שלוותו דברים שאמרתי כמעט בדרך אגב בנושא אחר. "הוא", התלונן מר ברנע, "אמר משפט שיש לו משמעות הרבה יותר עקרונית, הרבה יותר עמוקה מהשאלה מי ינהל מה בפרקליטות המדינה. בגין ביקש לקבוע הלכה, שתעשה בארבע מילים סדר בעולמנו. 'המש-נה', אמר בגין, 'ידו על התחתונה'".

אכן, אמרתי. אבל, בהתאם לאותו הרגל מגונה, רק ציטטתי, והפעם מן המ-שנ-ה: "השוכר את האומנין וחזרו בהן, ידן על התחתונה. אם בעל הבית חוזר בו, ידו על התחתונה. כל המש-נה - ידו על התחתונה. וכל החוזר בו - ידו על התחתונה" (נזיקין, בבא מציעא, ו, ב; התאריך המדויק אינו ידוע). אכן, אילולא כך נהגו היו מערכות החיים משתנות חדשות לבקרים עם כל רוח מצויה. לכן, כשמציעים שינוי צריך להוכיח (א) שהוא דרוש עכשיו; (ב) שהשינוי המוצע יוביל לשיפור המצב.

מאז 1993 גברה אצלנו ידם של החדשנים, שוחרי הטוב וקצרי הרוח. במרוצתם אל השינוי הם לא שעו לכל האזהרות מפני החדשנות הנלהבת, נעדרת הבסיס ההגיוני וחסרת התוקף המוסרי. הפקרת "עזה ויריחו תחילה" היתה הניסוי הנועז הראשון בסדרה הרת-ייסורים של חידושים מדיניים וביטחוניים. למרות שנכשל, הורחב הניסוי לערים האחרות בשומרון וביהודה, ובמהלך יישומו הפעילו ארגוני הטרור, מחמאס עד לפתח, סדרת התקפות שהפילו קורבנות רבים. גל הטרור הרצחני הגיע לשיאו בשנות "האינתיפאדה השנייה", החל בסתיו 2000, ונקטע רק כעבור 18 חודשים של "איפוק-הוא-כוח", עם כיבוש ערי הניסוי במבצע חומת מגן. מאז, ובניגוד לחדשנות של הסכמי אוסלו, ישראל פועלת להגנתה גם בערים אלה.

גם בעקבות הכישלון הזה חובבי החידוש לא נחו והידרדרו להמצאה הבאה: הפקרת חבל עזה בקיץ 2005, והפעם באורח חד-צדדי, בעקבות הלקח המר של נסיגות-בהסכם עם אש"ף. לזאת נוסף עוד חידוש מפליג, בלחץ ידידינו האמריקנים, וממשלת ישראל אישרה בתחילת 2006 את השתתפות חמאס בבחירות לפרלמנט ברשות הפלשתינית. התוצאה ידועה: מצב הביטחון לא השתפר מאז הקיץ העגום ההוא של 2005, למרות הבטחות הרפורמטורים הנחושים, כי המציאות, שובבה שכמותה, סירבה להתנהג על פי שיגיונותיהם. תמיד הם מתפלאים, כשמתברר שהגיון המזרח התיכון גובר, ושלחידוש-בכל-מחיר יש מחיר. הנה שינו - ותהי ידנו על התחתונה. אהה, נכון, הם אומרים בחיוך צנוע, אבל לפחות ניסינו.

בתנאים אלה אני מבקש לשכנע את הציבור כי לא ייכון שלום בינינו לבין שכנינו הערבים בשומרון, ביהודה ובחבל עזה, כל עוד לא ישנה אש"ף את דרכו המדינית מיסודה (ועל חמאס נדבר בפעם אחרת). חדשני ישראל הנועזים, המעלים שוב את ההצעה המפתיעה לברוח לקראת קווי 1967, אינם תובעים חדשנות דומה מן הפתח, גם אחרי כישלון המו"מ בשנת 2000 ובשנת 2008. גרוע מכך: הם אינם רוצים לשמוע שלמרות הוויתורים המפליגים שהציעה ישראל, במזרח אין כל חדש. לפני שלושה חודשים שבה ואישרה ועידת הפתח כי מאבקה של התנועה "לא יופסק אלא לאחר חיסול הישות הציונית ושחרור פלשתין".

כדי להגן על ישראל בתקופה סוערת זו יש לעשות גם זאת: להסביר, ואם צריך בעזרת מובאות, את מגמות היסוד של הנהגת פתח. כ"שמרן צונן" (לדברי ברנע) אני מניח שבהסברת עמדה מדינית יש יתרון לדיוק בהבאת הדברים על פני גיבוב מליצות. כך אעשה, ועל הטרדה אתנצל, אולי, במאמר אחר.

* מאמר זה נשלח ל"ידיעות אחרונות" אך העיתון סירב לפרסמו