מגמה חיובית

יש הרבה בעיות במדינה הזאת, בואו לא נתחיל למנות אותן. אבל אני רוצה לדבר על הוקרה ומחווה לאמנים במדינה הזאת.

אתם יודעים למה אני מתכוון. כמעט תמיד, כשאמן חשוב נפטר (בשיבה טובה או לא "טובה") מתחיל מחול השדים המצפוני. "בארץ שלנו מתעוררים מאוחר", "הדור שלא הכיר אותו/ה לא יודע מה זו גאונות", "אין כבר אמנים אמיתיים, היום הכל תרבות אינסטנט" וכו'.

הדברים האלה חוזרים על עצמם מדי שנה בכל מקרה מוות של אמן.

תראו, אמנים אמיתיים לא צריכים שיטפחו להם על השכם, הם גם מלכתחילה לא ניגשו לדבר הזה בשביל הרייטינג.

ועדיין, הוקרה וכבוד מחזקים את רגלי השולחן הרעוע של התרבות שלנו.

לא חסרים אמנים שאף אחד כבר לא זוכר או, לחלופין, כאלו שיישכחו בעתיד.

לפעמים נדמה לי שכל העניין הזה של התעוררות מאוחרת למתן מחווה או הוקרה לאמנים שעודם בין החיים הוא תחבולה מניפולטיבית לקראת מה שיקרה אחרי שהם ימותו; שמות הרחובות ממילא כבר תפוסים בידי אנשי עבר, ובכך תמנע מלחמת נדל"ן על שמות עתידיים.

מה זה אומר עלינו אם אנחנו חברה שלא מתעוררת בזמן כדי להעריך את אמניה?

מה זה אומר עלינו אם אנחנו אנשים שאינם מכירים תודה לאנשים שהתרבות שלנו נשענת עליהם, מי יותר ומי פחות. מה אומרת הזלת הדמעה המאוחרת שלנו?

כלום מלבד תרבות הש?-כחה. כולם כאן מדומים לאוהדי כדורגל בעלי זיכרון קצר; תעודד את השחקן, אבל תשכח אותו אחרי מוצאי השבת.

נו, אבל אני בכל זאת רוצה להצביע על מגמה חיובית בעניין הזה. לאחרונה - לפחות בשנתיים האחרונות - מתחולל שינוי בנושא.

ערבי המחווה לאמנים בעודם בחיים הולכים ומתרבים. רשימה חלקית: רבקה מיכאלי, יונה עטרי, רחל שפירא, חיים חפר, נתן זך, אורנה פורת, גילה אלמגור ועוד. התקיים אפילו ערב מחווה צנוע לתקליט המופתי של ברי סחרוף ("סימנים של חולשה").

אתם הרי מכירים את המשפט שאומר שעם שרוצה להתקדם צריך להכיר את ההיסטוריה שלו, ובכן, כמו הרבה משפטים שבנויים בצורה מתוחמת ומבוצרת הוא לא תמיד נכון או הכרחי, אבל בנושא הזה הוא חשוב ונכון מאין כמותו.

אפשר לבקר את התופעה, כמו שתמיד אפשר לבקר כל דבר, ולומר שערבי מחווה לאמנים שעודם בחיים יכולים להיות מקוטרגים כמירוק מצפוני מהיר מצידנו.

אפשר גם לומר שאנחנו סותמים את ייסורי המצפון העתידיים כמו אקדח סיליקון מול חורים בקיר. אבל האם זה באמת משנה?

אז אם לא שמתם לב, בין השורות האלה יש ביקורת טובה, ודברים אולי מתחילים לזוז פה בנושא התרבותי הזה.

אולי מעם של "ערב לזכרו/ה" נצליח להפוך לעם של ערבי מחווה והוקרה. והרשימה במקרה הזה ארוכה מאוד.