בימים אלה אנו שומעים על אפשרות שעיסקה לשחרור גלעד שליט עומדת לצאת אל הפועל, וייתכן שכבר בחודש הבא יחבקו אותו בני משפחתו, ואיתם כל עם ישראל. כבר כתבתי לא מעט על השגותיי בנושא עיסקה להחזרת חיילים שבויים וחטופים. נתחיל מאחריותה של המדינה שלא השכילה לסכל את אפשרות החטיפה. כוונתי היא לא רק לדרג המדיני אלא לכל אלה המשרתים בצה"ל ובמילואים. בכולנו האשם. החל מקצינים שהיו עסוקים בסלילת דרכם לפוליטיקה וכלה בפוליטיקאים ששאפו לשקט תעשייתי כדי שכל זמנם יהיה נתון למלחמות ההישרדות שלהם ולנהנתנותם. גם חוסר תגובה מיידית ומוחצת על כל חטיפה שאירעה לא הועיל לנו. היו לא מעט ניפוחי שרירים ואזהרות מצידנו שמעולם לא התממשו ורק הוכיחו לצד השני את זילותנו. מדינה שכשלה - עליה לשלם. מדוע להאריך את זמן המשא ומתו? ממילא בכל העסקות שנחתמו בעבר נענו דרישות המחבלים. מה יוסיף הוויכוח על עוד מחבל או פחות מחבל לעומת עוד שנה שבה יושב החייל בתופת- בנוסף, הפרסומים של אלה המתנגדים לשחרור מעצימים ומרוממים את החלאות שהיו נרקבות בסימטאות עזה לאחר שחרורם, ואולי גם דוחפים את אותם מחבלים לחזור על מעשיהם. בשנים 1999-1993 שוחררו בעקבות הסכמים מדיניים שונים 6,912 מחבלים, ובהם גם כאלה עם דם על הידיים. ובעבור חייל חטוף לא נשלם? בידי ישראל יש כיום כ-11 אלף מחבלים אסירים. אחזקתם עולה למשלם המיסים יותר ממיליארד שקלים בשנה. הכסף הזה יכול היה לשמש למטרות אחרות, כמו חינוך ומלחמה באלימות הפושה בחברה הישראלית ובקטל בכבישים. וכל זה מתגמד לנוכח אחריותה של המדינה לחייליה. היטיב לפסוק הרב שאול ישראלי ז"ל, שהסתמך על הכלל שלא הגבילו חכמים את זכות האדם לפדות את עצמו. כיוון שחיילים יוצאים למלחמה בשליחות המדינה ומטעמה, לשם הגנה על העם היושב בציון, הרי שקיימת התחייבות בלתי כתובה, אבל מובנת מאליה, שעל המדינה לנקוט את כל האמצעים שיש באמצעותה כדי לפדותם במקרה שנפלו בשבי. אני מחזקת את ידי הממשלה ואת העומד בראשה לסגור את העיסקה ולהחזיר את גלעד הביתה.
אם שכולה, בעד העיסקה
Load more...