הטעות של גלנט

שר הביטחון יואב גלנט אמר כי "מדובר בטרמינולוגיה צבאית פנימית. לא כל אישה מאופקים או שדרות תגיד לנו לעבור שלב או לא לעבור".

דבריו נתפסו או עוותו בצורה שניתן להבין כאילו אינו דואג לתושבות העוטף, ולכן הוציא הבהרה: "כוונת הדברים היתה שהשיח על המעבר בין השלבים נועד ליצירת שפה משותפת בין הדרג הצבאי והמדיני, ולא לטובת שיח ציבורי. תושבי ותושבות אופקים ושדרות היו ועודם בראש מעייני". כלומר, תושבות העוטף הן חשובות, אבל אין מקום לדעותיהן בשיח, כי השיח הוא צבאי ומדיני, אבל לא ציבורי.

גלנט רואה עצמו כפטריארך, מדינאי המגן על ציבור של נתינים (ונתינות), אבל הוא לא. גלנט הוא נבחר ציבור. מסעודה משדרות היא לא נתינה שראוי להגן עליה, היא אזרחית, והיא גם הבוסית של גלנט, ומלבד "יצירת שפה משותפת בין הדרג הצבאי והמדיני" - גלנט חייב גם דין וחשבון לגברת מסעודה.

בארה"ב, למשל, שבה הפרט הוא הריבון, נבחר ציבור שהיה מתרץ אמירה מסוימת בכך שהיא "לא לטובת שיח ציבורי" היה זוכה לבוז, כי שם כל נבחר ציבור חייב את מקומו לשיח הציבורי. אין דבר שנאמר בפורום ציבורי, שאינו יכול להיות מבוקר ציבורית.

גלנט לא אשם, הוא תוצר של השיטה.

בישראל יש דמוקרטיה עם כוכבית. אמנם נתינים בוחרים פה לכנסת, אבל השלטון האמיתי מצוי בידי "אנשי מקצוע": הביטחון, למשל, מופקד בידי אנשי ביטחון, שלא טועים לעולם, ואם כן, הם כבר יבדקו את עצמם למה טעו (ע"ע ועדת חקירה פנים־צבאית). לאזרח אסור "לבקר" את מערכת הביטחון לא בשיח, לא בתקשורת, לא דרך נציגו.

הצנזורה אוסרת להגיד כמה טנקים יש לצה"ל, האויב יודע, צה"ל יודע, אבל למסעודה אסור לדעת, כי אם היא תדע - היא עלולה לחשוב שיש מעט מדי מהם, והיא עלולה להצביע למפלגה שתדרוש יותר טנקים בצה"ל ופחות פנסיות תקציביות. אסור לה לערער על אנשי המקצוע, שתמיד יודעים הכל.

כנראה זו לא בעיה, כי אין מצב שניתקע במלחמה בשתי חזיתות ולא יהיו לנו די טנקים. נכון, גלנט?

ההפרדה בין "אצילים" (מה שקרוי אצלנו אנשי מקצוע) לנתינים לא ייחודית רק לביטחון. בחינוך, למשל, אין מקום בעולם המערבי עם כל כך מעט מעורבות הורית. החינוך פה נשלט על ידי הסתדרות וארגון המורים.

ישראל בתחתית טבלאות ההישגים בחינוך, אבל חלילה שניתן למסעודה לפקח על המורים של ילדיה, חלילה שתגלה כי 30 אלף שקלים תקציב לתלמיד לשנה מצליחים בקושי להביא לתוצאות של עולם שלישי.

תקשורת? מועצות שידור קובעות מה מותר או אסור לשדר. למסעודה יש שלט, אבל היא לא באמת מחליטה. רגולציה? פקידים יחליטו אם יש עמידה בתקנים ובתקנות. פרקליטות? לא טועים אף פעם.

מס הכנסה? שומות נקבעות שרירותית כמו בבזאר טורקי. קיצוצים בתקציב? אם ההסדרות תרשה. יחסי חוץ? השגריר עושה מה שבא לו. פריקה בנמל? אם המלגזן התעורר. טיסה? אם אין שביתה.

ההפרדה בין "אצילים" (מה שקרוי אצלנו אנשי מקצוע) לנתינים לא ייחודית רק לביטחון. בחינוך, למשל, אין מקום בעולם המערבי עם כל כך מעט מעורבות הורית. החינוך פה נשלט על ידי הסתדרות וארגון המורים

במשפט? חס וחלילה שהציבור ונבחריו יעבירו ביקורת. ולא רק ביקורת, חלילה שנבחר ציבור יקבל החלטה ללא אישור היועמ"ש, שלא לדבר על ביקורת שיפוטית על חוקי היסוד שהיא חסרת תקדים במדינות דמוקרטיות.

במשך אלפיים שנות גלות לא יכולנו לממש לא את הריבונות הפרטית שלנו ולא את הריבונות הלאומית, ובהקמת המדינה הקרבנו את הריבונות הפרטית כדי לקבל את הריבונות הלאומית. הקרבנו את הפרט על מזבח מנגנון מפא"י־מטכ"ל. אולי זה היה נכון אז, אבל זה לא יכול להמשיך.

כדי שנשרוד, הכוח הפוליטי במדינה חייב לעבור מ"אנשי המקצוע" למסעודה משדרות, היא חייבת להפוך מנתינה לאזרחית.