מי שמבקש לגבש כתב אישום חד ונוקב נגד שחרור סיטוני של מחבלים בתמורה לגלעד שליט, יתקשה למצוא פרקליט חריף יותר מבנימין נתניהו. מי שמחפש נימוקי-מחץ כדי למחות על הכוונה להקפיא את ההתנחלויות בשטחים יוכל למצאם בנקל בספריו ובנאומיו. מי שחותר לגנות כדבעי את הקריאה למשא ומתן על הקמת מדינה פלשתינית, שנתניהו חזר עליה לקראת סוף השבוע, יוכל לצטט לו את עברו, נתניהו נגד עצמו. כי לצד ההתרעות מרחיקות-הראות שהשמיע נתניהו בשני העשורים האחרונים נגד האסלאם המקצין, איראן המתגרענת וחמאסטן המתגבש, הוא גם ניהל, כאופוזיציונר, מאבק עיקש ולפרקים משכנע כנגד אותן העמדות בהן הוא נקט, הוא נוקט או הוא עומד לנקוט בימים אלה כראש ממשלה. "שיחרור אלף מחבלים שייכנסו לשטחי יש"ע יביא בהכרח להסלמה איומה של אלימות, שכן טרוריסטים אלה יתקבלו כגיבורים...זה מהלך שעשוי לעורר גל של רציחות נוספות ושפיכות דמים בהיקף הרבה יותר גדול", כתב נתניהו במאי 1985, בתגובה לעיסקת ג'יבריל, שבה שוחררו 1,150 מחבלים רוצחים בתמורה לחיילי צה"ל חזי שי, נסים סאלם ויוסף גרוף, שנחטפו במהלך מלחמת לבנון הראשונה. שני עשורים מאוחר יותר, נתניהו נותר עקבי בדעתו, כפי שהבהיר בנאום שנשא בפני הסוכנות היהודית ביוני 2007: "הממשלה צריכה לעשות הכול כדי להביא לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט - אבל שחרור אסירים ישלח מסר מוטעה, שיפעל נגדנו ויפגע במאבק בטרור". הוא היה לא פחות נחרץ כשדחה מכל וכל את הרעיון של הקפאת ההתנחלויות והבהיר בספרו "מקום תחת השמש", כי "המונח 'הקפאה' הוא מילת צופן נוחה למי שמתכוון בעצם לחיסול". ומה לגבי המדינה פלשתינית, אותה אימץ בנאומו באוניברסיטת בר אילן, ביוני השנה? "התביעה להקים מדינה פלסטינית ביהודה ובשומרון מנוגדת ניגוד מוחלט לחתירה לשלום אמת. היא מבטיחה אי-יציבות וסכסוך מתמיד, ובסופו של דבר - מלחמה בלתי נמנעת", כתב. אז אין ספק שציטוטי העבר יכולים לשמש עתה נשק לגיטימי בידי יריביו של נתניהו בימין כדי להציגו כעוד פוליטיקאי ציני שזנח את האידיאולוגיה שלו ואת הבטחותיו ערב הבחירות תמורת הישרדות ובצע שלטון. אבל יש גם פרשנות אחרת: שצעדיו של נתניהו מוכיחים, למי שעוד זקוק להוכחה, שהמציאות חזקה מכל אידיאולוגיה, שניהול מדינה זה לא תוכנית ריאליטי, אלא ריאלפוליטיק, ושדברים שרואים מכאן לא רואים משם איננה רק סיסמה צינית שהמציא אריאל שרון, אלא תיאור מדויק של המראה הנשקף מלשכת ראש הממשלה, וכל השאר זה פרשנות. כי הטיעונים נגד הוצאתם לחופשי של מאות מחבלים עם דם על הידיים הם אייזן בטון, כבדים ומשכנעים, וגם אין ספק שמסיבות השחרור של החמאס ידכאו אותנו עד עפר - ובכל זאת נוצרו כאן נסיבות, לאומיות רגשיות ופסיכולוגיות, שהתגבשו לכדי מכלול שמכריע את הכף ואת ההיגיון הקר ומחייב עסקה, כמעט "בכל מחיר". באותה המידה יכול פוליטיקאי מן המניין לשאת נאום חוצב להבות נגד מדינה פלשתינית, אבל כראש ממשלה הוא איננו יכול להרשות לעצמו להתעלם מהקונצזוס הבינלאומי המחייב שיצר דווקא הנשיא ג'ורג' בוש בנאומו ביוני 2002; ושגם אם אתה מתנגד להקפאת התנחלויות, עם או בלי גידול טבעי, יש עוד כמה דברים בחיים, כמו היחסים עם ארה"ב והמאבק מול איראן, המחייבים התאמת ציפיות, שינוי סדרי עדיפויות, ובחירה קשה שעלולה להתפרס במרחב שבין הרע לגרוע. בהתכחשותו לחלק מהעמדות שהביאו אותו עד הלום, נתניהו הוא גם חוליה בשרשרת המקיים מסורת ארוכה שהיא כבר כמעט חלק מפרוטוקול מחייב וידוע למדי, החל ממנחם בגין, שב-1978 הבטיח לפרוש למושב נאות סיני ואחר כך פינה אותו, דרך יצחק רבין, שהתחייב לא לדבר עם אש"ף ומיד הסמיך שליחים לעשות זאת, ואריאל שרון, אבי ההתנחלות וקבלן ההתנתקות, ואהוד אולמרט, ששבר שיאי-עולם במעבר מקצה לקצה, ואפילו יצחק שמיר, שיחסית לאחרים נחשב לנטורי קרתא, ובכל זאת זנח את עיקרון ההגנה העצמית המקודש בעיניו במלחמת המפרץ והלך בניגוד לרצונו ולעקרונותיו לוועידת מדריד. עבור נתניהו עצמו כל זה איננו חדש, כמובן, והוא כבר לוהק בעבר, פעם, פעמיים או שלוש בתפקיד המאכזב האידיאולוגי התורן שמתעמת עם הימין הקשה: הוא הוקע בשל החלטתו לאמץ את הסכם אוסלו לפני הבחירות ב-1996, הושמץ אחרי הסכם חברון, עליו חתם עם יאסר ערפאת בינואר 1997 (ושבעקבותיו התפטר אז בני בגין מהממשלה), הואשם בעקבות הסכם "וואי" על פעימותיו ונסיגותיו בגדה, באוקטובר 1998, וגם לאחרונה, גונה גינוי חריף בשל ההתנתקות שממנה לא התנתק מספיק מהר, לדעת מבקריו, עד שבל זאת התפטר, בדקה ה-90, מתפקיד שר אוצר. יש לנו כאן ריטואל כמעט קבוע שמתחיל בתקווה נאיבית שתולים טהרני הימין במנהיגיהם, שמתחלפת בהכרח במפח נפש ובאכזבה קשה ובתחושות של בגידה של ממש, וזאת אחרי שהנבחרים עצמם מבינים שעם אידיאולוגיה של מתנחלים לא הולכים למכולת וגם לא נכנסים לבית הלבן. הרי עוד לא נוצר ראש ממשלה מהליכוד שלא הושמץ, הוקע וגונה על ידי "נאמני ארץ ישראל" כמי שגם כיזב וגם איכזב, גם מעל באמון וגם הפר אמונים. והמחזוריות הקבועה של מפח הנפש הימני כמעט נוגעת ללב, חייבים להודות, אלא שלזכותו של הימין יאמר, שבניגוד לשמאל - שהמציאות הטופחת על פניו מפרקת אותו לגורמים - הרי שהימין המאמין מתגבר מהר על המבוכה, קם למחרת בבוקר, ומתחיל מייד בחיפושים אחר משיח חדש. ולהמשיך מבראשית באתר האינטרנט של המגזין המוערך "פורין פוליסי", המוקדש לדיפלומטיה בינלאומית, פורסמה לפני כמה שבועות רשימה פרי עטו של העיתונאי ג'ושוע קיטינג תחת הכותרת "לקום אתמול בבוקר - עשרה סיפורים שמופיעים שוב ושוב בעיתונים, אך משום מה לעולם אינם מתרחשים במציאות". שם הטור נשאב, כמובן, מהקומדיה הקלאסית בכיכובו של השחקן ביל מארי על חזאי מזג האוויר שמתעורר מידי בוקר לאותו היום כמו אתמול וחווה את הכול מחדש. בין הסיפורים העולמיים החוזרים-על-עצמם-עד-לעייפה-אך-אינם-מתרחשים-בפועל שמנה קיטינג, אפשר למצוא את "פידל קסטרו גוסס" (מאז יוני 2006), "הדולר יוחלף כמטבע העולמי", "ישראל מתכננת מתקפה על איראן", "צפון קוריאה חוזרת לשולחן הדיונים", "פקיסטן נערכת להלום בטליבאן", ובמקום הראשון - "חמאס בשיחות לשחרור גלעד שליט". השבוע, לאור כותרות מישראל שנראו רציניות מאי-פעם, כתב קיטינג שאף שהוא מאחל לשליט כל טוב באופן אישי, הוא החל "לדאוג" שמא יאלץ להוציא את החייל החטוף מרשימותיו - אך לקראת סוף השבוע כבר חש שפחתה הסכנה. אנחנו כמובן נשמח אם קיטינג בכל זאת יאלץ לשחרר את שליט, ואנו מוכנים אפילו להציע לו בן-ערובה חליפי, לפחות לתקופה הקרובה: "סיכוי לחידוש השיחות בין ישראל לפלשתינים".
ריאליטי זה לא רק תוכנית
חמי שלו
מבכירי הפרשנים המדיניים בישראל בשנים האחרונות. החל את הקריירה העיתונאית באמצע שנות ה-80, ושימש ככתב ופרשן מדיני בעיתונים "ג'רוזלם פוסט", "דבר" ו"מעריב".במהלך שנות ה-90, יזם ופיתח את סקרי דעת הקהל הפוליטיים. אורח קבוע ברשתות חדשות בינלאומיות, ושימש תכופות כ"פרשן הבית" של רשת CNN משמש גם כפרשן בישראל של העיתון האמריקני-יהודי "פורוורד", ובשנים האחרונות היה עורך המשנה של העיתון היהודי באוסטרליה.
Load more...
