תמונת הניצחון של נסראללה

בכל זמן נתון אחר, העימות בצפון מול חיזבאללה היה מתפתח למלחמה כוללת. אבל ישראל, בתיאום עם וושינגטון או בהנחייתה, בחרה במדיניות מכילה בשילוב תגובות מדודות. הטיפול בחזית הצפונית ימתין ליום שאחרי עזה, אם בכלל. חיזבאללה יכול להיות מרוצה - הארגון מרוויח נקודות על הסיוע לחמאס במסגרת השותפות ב"מחנה ההתנגדות", ובד בבד שומר על ישראל מורתעת, בידיעה שאין בכוונתה לפתוח חזית שנייה.

האם לארגון הטרור השיעי יש אינטרס במלחמה? התשובה היא לא. ראשית, בגלל המשבר הפנים־לבנוני, לצד ביקורת חריפה נגד צעדיו של חיזבאללה בחזית הצפונית והתנגדות להתגרות שלו בצה"ל. שנית, מלחמה בין ישראל לחיזבאללה היא לא אינטרס איראני - לפחות לא בשלב הזה. אז לאן חותר נסראללה ומהי האסטרטגיה שמנחה אותו? התשובות בדפי ההיסטוריה.

באביב 1967 היה מצבו של גמאל עבד אל־נאצר בכי רע. מצרים הגיעה למצב של התפוצצות אוכלוסין עם 29.5 מיליון נפש. היא היתה ענייה וחולה מאוד. תוחלת החיים הממוצעת לגבר מצרי עמדה על 35 שנים. גם בחזית החוץ לא זכתה מצרים להצלחות - רעיון הפאן־ערביות נכשל לאחר פירוק האחדות עם סוריה, וקרוב ל־70 אלף חיילים מצרים שקעו במלחמת נפל בתימן. חזון הקידמה של הפיכת הקצינים החופשיים ב־1952 היה חזיון תעתועים.

נאצר נזקק לניצחון, להישג שיחיה את מעמדו במצרים ובעולם הערבי. כדי לסייע לנשיא המדוכא, שלפו יועציו מהמגירה תוכנית ישנה: מצרים תכניס כוחות צבא לסיני, תגרש את כוח הפיקוח הבינלאומי ותממש שם ריבונות מלאה, תוך הפרת הסטטוס־קוו מול ישראל, שהושג בהבנות לא כתובות ב־1957. אם ישראל תתקוף את מצרים, "נצטייר כקורבן ונזכה לתמיכה ערבית ובינלאומית רחבה", טענו מקורביו של נאצר. ואם ישראל תחליט שלא לתקוף, הסבירו, "הרווח כולו שלנו - הצבא המצרי יחזור לסיני וננצח במלחמה בלי לירות ירייה אחת".

נאצר יישם את העצה, אבל הלך צעד אחד יותר מדי. ב־5 ביוני 1967 הכל התהפך עליו, והוא נותר ללא סיני וללא צבא. בשנים האחרונות נמצא חיזבאללה במוקד תשומת הלב הלבנונית, ולא לטובה. אומדן האבטלה הרשמי הוא 14.8%, יותר משליש מתושבי המדינה חיים מתחת לקו העוני, 1.5 מיליון פליטים סורים מעמיסים על הכלכלה הקורסת, ויותר מ־60 אלף תושבי כפרים ועיירות בדרום לבנון התפנו מאז 8 באוקטובר בשל הלחימה עם ישראל. לזה תוסיפו מערכת פוליטית משותקת ואת העובדה שאין אחד בלבנון שלא מבין שחיזבאללה נאמן יותר לאיראן.

מה שמפתה את נסראללה יותר מכל הוא השיח על אפשרות לתיקוני גבול בין ישראל ללבנון. מכאן, שאם יימצא פתרון דיפלומטי שיוביל לוויתורים טריטוריאליים ישראליים, מעמדו של חיזבאללה ירקיע שחקים

נסראללה צריך ניצחון - ומהר, כדי להוכיח שחיזבאללה עדיין "מגן לבנון", שהאינטרס הלבנוני ניצב לנגד עיניו ושרק ביכולתו להביא להישגים מול ישראל. עד כה הלך חיזבאללה על הסף שבין לחימה למלחמה, והודיע שהבחירה אם לפתוח בעימות כולל נמצאת בידי ישראל. אבל בהליכה על סף תהום עלולים להחליק וליפול. משום כך השאיר נסראללה בנאומו האחרון פתח למשא ומתן: "אנו עומדים בפני הזדמנות אמיתית לשחרר כל סנטימטר מאדמתנו הלבנונית, ולמנוע מהאויב להפר את הגבולות ואת המרחב האווירי שלנו".

המשמעות היא שנסראללה גם יורה וגם מדבר, מאיים אבל קשוב לרחשי הציבור הלבנוני. הוא ער לניסיונות האמריקניים־צרפתיים להרגיע את הרוחות, ומה שמפתה אותו יותר מכל הוא השיח על אפשרות לתיקוני גבול בין ישראל ללבנון. מכאן, שאם יימצא פתרון דיפלומטי שיוביל לוויתורים טריטוריאליים ישראליים, מעמדו של חיזבאללה ירקיע שחקים, והוא יזכה בניצחון על ישראל וישנה לחלוטין את תמונת המצב בלבנון ובזירה המזרח־תיכונית. הוא יקבע את מעמדו כיחיד שמסוגל להתמודד עם ישראל ולנהל מולה מאזן אימה, יקבל זריקת עידוד לחולל מהפך פוליטי בלבנון, ולבסוף יעלה במוחם של השכנים האחרים את השאלה - האם ישראל היא עדיין מעצמה אזורית?