"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

געגועים לפוליטיקת הכיכרות

,עודכן

מערכת הבחירות לכנסת ה-19 רדומה ואפילו אנמית. זאת כנראה הסיבה שלא שמנו ליבנו לתופעה מכוננת ודרמטית, שלילית ורעה לטעם רבים, בדברי ימי ההיסטוריה של מערכות הבחירות בישראל, והיא היעלמותן של פוליטיקת הרחוב, פוליטיקת השוק, פוליטיקת הכיכרות והפוליטיקה של העם (הקמעות והלחשים).

נכון, שקיעתן של אלה לא החלה בבחירות 2013, אבל חסרונן נעשה בולט דווקא עכשיו. האם יהיה נכון להשאיר את הדיון רק למישור הנוסטלגי, או שרצוי להעיר את תשומת לב המנהיגות הפוליטית לאפשרות הפגיעה הממשית באופיו של המשחק הפוליטי-דמוקרטי, אם לא נחזיר למגרש המשחקים האלקטורלי את מגוון פוליטיקות הרחוב?

את מקומה של הכיכר הגיאוגרפית תפסו הכיכר האינטרנטית והכיכר האולפנית (ה"מופע" של מירי רגב וה"כפיים!", לדוגמה, הגיעו בתוך יום כמעט לכל אזרח, אף שהופיעה לפני כמה עשרות תלמידים בלבד). אבל האם מדובר בתחליפים דמוקרטיים ממשיים לדו-שיח פוליטי? והאומנם הדרישה להשיב את השיח הישיר בין העם למנהיגיו היא פרימיטיבית ונוסטלגית? לטעמי, מדובר בתופעה העלולה לפגוע בליבה מרכזית של המשחק הפוליטי הדמוקרטי - שיתוף ההמונים.

מתוך הקטגוריה הרחבה של פוליטיקת הרחוב בולטת בהיעדרה פוליטיקת הכיכרות. רגעים מכוננים התרחשו
בכיכרות והשפיעו באופן מכריע על תוצאות הבחירות בעבר. פוליטיקת הכיכרות החלה כמעט עם הקמת המדינה, בנאומים של מנחם בגין בעקבות הסכמי השילומים, והיא תיזכר בזכות אירועים כגון נאום הצ'חצ'חים של טופז ב-81' ("במצודה נמצאים השין-גימלים וכאן עומדים הקצינים ובוגרי הסיירות הקרביים"), נאום התגובה של בגין ("כולנו יהודים! אחים! לוחמים!"), נאומי הכיכרות של בגין טרם הפצצת הכור העיראקי ולאחריו ("אסד היזהר, רפול ויאנוש מחכים לך!"), נאום "אספסוף השוק" של תיקי דיין ב-99', נאום הכיכר של מוטה גור ("נדפוק אתכם כפי שדפקנו את הערבים ב-67'"), נאום החומייניסטים של פרס בכיכר עיריית פתח תקווה ("אספסוף חומייניסטי, לכו לאיראן!"), עצרת ההמונים של הליכוד בכיכר ציון עת נישא ארון המתים על כפיים בעקבות הסכמי אוסלו, נאום השפנים של הרב שך, ועוד.

נכון, אין להשוות את הכיכרות הפוליטיות שלנו לאלה העולמיות - כיכר טיאננמן, כיכר אזאדי, כיכר תחריר ועוד, אך אפשר וצריך להחזיר למשחק את פוליטיקת הרחוב, השוק והכיכרות.

ונותר לבחון עוד שאלה: עם איזו אידיאולוגיה מפלגתית מיטיבה היעלמותה של פוליטיקת הרחוב? נראה שעם השמאל, ולו רק מכיוון שהדבר מונע מפליטת הפה השטותית התורנית להרוס להם כמה מנדטים טובים.

הכותב הוא סוציולוג פוליטי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר