אופניים: גם לדווש וגם לכבד

לפני כחמש שנים קיבלתי החלטה נועזת וספונטנית. נטשתי את התחבורה הקונבנציונלית - מכונית, אוטובוס, מונית - ועברתי לרכוב על אופניים. לא רק לרכוב סתם בשביל הכיף, אלא כאמצעי תחבורה לכל דבר. מהבית לעבודה ולכל מקום בעיר.

מהר מאוד גיליתי שקיבלתי החלטה נבונה, חסכונית, בריאה ואף ירוקה. הוצאות התחבורה שלי קטנו משמעותית - חסכתי הרבה כסף על דלק (מצרך יקר בימינו), ותוך כדי תנועה גם עשיתי ספורט. בניגוד לרכיבה במכון כושר, שבה אתה רוכב במקום ומגיע לשום מקום, מצאתי עצמי מגיעה ביעילות ובזריזות לכל יעד שבו חפצתי, וכך על הדרך יצא ששמרתי על הגיזרה וגם על אוויר נקי יותר. הרגשתי חלק מהמאמץ הלאומי לשמירה על איכות הסביבה, הרגשתי טוב עם עצמי ועם החברה הישראלית והגלובלית בכלל.

אמנם חלפו רק חמש שנים למהפך האישי שלי, אך במבט נוסטלגי ומפוכח הכל נראה בימים ההם אחרת. אלה היו ימי טרום הסמארטפונים, האייפדים, הקורקינטים הממונעים ושאר ירקות, שהופכים כיום את הרכיבה על אופניים למסע אתגרי אורבני.

אמנם מערך שבילי האופניים היה אז בחיתוליו, אבל לפחות השבילים היו נעימים לרכיבה. רוב המדוושים היו עובדים זרים וסתם ילדים משועממים חובבי פעלולים. פה ושם נראו רוכבים מבוגרים קשי יום עמוסי שקיות נעים אט-אט בצידי הדרכים. מעט אנשים השתמשו אז בכלי התחבורה היעיל הזה כדי להגיע לעבודה, לסידורים ולבילויים.

אבל מאז כבש טרנד האופניים את החברה הישראלית, כמות הרוכבים במרחב העירוני גדלה באופן משמעותי. שבילי האופניים התפשטו כנחלים גואים בערים הגדולות, ובתל אביב אף הגדילו לעשות והרימו את הפרויקט השאפתני "תל-אופן". הכבישים והמדרכות נמלאו ברוכבים מכל הסוגים והמינים בכל שעות היממה. רוכבים צעירים, מבוגרים, אתלטים וטרנדים. הבלאגן התחיל, ושבילי האופניים הפכו לשדה קרב של ממש.

רוכבי אופניים רבים נוהגים את אופניהם ללא קשר לחוקי התנועה, בין שזה בכביש, על המדרכה ובשבילים המיועדים לכך. בעצם בכל מקום. עם כיוון התנועה, נגד כיוון התנועה, מהר מדי, לאט מדי, עם קסדה, בלי קסדה - וכל זה תוך כדי שאוזניהם אטומות באוזניות של מכשיר האייפוד/אייפון שלהם.

ואם זה לא מספיק, לאנדרלמוסיה נוספו נהגי האופניים החשמליים ונהגי הקורקינט הממונעים, שמפלסים את דרכם במהירות והם בבחינת איום של ממש על כולם. ושכחתי כמובן את הולכי הרגל התמימים והמבולבלים, שמנסים למצוא את דרכם בכל האי סדר הזה, ובהם המוני ילדים וטף שהחוק חוסך מהם ערנות ואחריות. וכל זה בלי שהזכרתי את נהגי הטוסטוסים החצופים, שנוהגים לקצר דרכים ברכיבה על מדרכות ואיי תנועה, ואת נהגי המכוניות הלא זהירים. אנדרלמוסיה של ממש, כבר אמרתי. סכנת חיים.

כמעט בכל יום, כשאני רוכבת, אני רואה סביבי אינספור תאונות וכמעט-תאונות. כל תקרית כזו יכולה להסתיים בפציעה, או חמור מכך - באובדן חיים.

אז רוכבים, נהגים והולכי רגל יקרים, בואו נשנה הרגלים מקולקלים לפני האסון הבא. בואו ניקח אחריות, ננהג בחוכמה, בזהירות ובאדיבות, נפגין כבוד זה לזה, נקפיד על חוקי הדרך - ויחד ניצור תנועה הרמונית וידידותית לכולם.