קטין הוא אינו רכוש הוריו והוא אינו חפץ שאפשר להזיזו מעת לעת, ממקום למקום, ללא כל מגבלה. הורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים. ככאלה, נתונה להם הן החובה והן הזכות לדאוג לצורכי ילדיהם.
במקרה המדובר הסוגיה המרכזית היא עניין שהותו של הקטין בגפו לכאורה בארץ זרה, ללא השגחה הורית. השאלה של טיפול רפואי קונבנציונלי או אלטרנטיבי היא לכל היותר שאלה שולית.
כאשר נראה ששלומו הגופני או הנפשי של הקטין עלול להיפגע, זו אינה רק זכותה של המדינה להתערב בתא המשפחתי ובהחלטותיו, אלא אף חובתה.
בשלב ראשון יש מקום למעורבותו של משרד החוץ במדינה הזרה לשם דרישה בשלום הקטין. לשם בחינת שאלת השבתו לארץ או אפילו לשם מתן הוראה להוריו לשהות עימו במקום הימצאו, נדרשת החלטה שיפוטית.
סוגיה חשובה נוספת שעולה היא שאלת היעלמותו לכאורה של ילד מתחת ל"רדאר המדינתי". שאלה זו צריכה להיות מופנית, בראש ובראשונה, למערכת החינוך, לנוכח חוק לימוד חובה המחייב לימודים סדירים במסגרת חינוכית. למערכות הטיפול והחינוך המדינתיות יש תפקיד נוסף חשוב מעבר לתפקידן הישיר לטפל ולחנך, והוא לאתר ילדים בסיכון ולהתריע על חשש לפגיעה בשלומם של ילדים.
