בעלי צרכים מיוחדים: על כולנו לעשות יותר

האם אנו "עיוורים" לאוכלוסיות צרכים מיוחדים החיות בקרבנו? אני מוצא את עצמי עוסק בשאלה הזו יותר ויותר בשנים האחרונות וחווה אותה באופן אישי. בשלושת המרתונים שהתקיימו השנה בישראל - בטבריה, בתל אביב ובירושלים - רצתי כמלווה לעיוורים מעמותת "אתגרים". בעבר חשבתי שאני מוביל ועוזר לרצים העיוורים, אבל למעשה הם שדוחפים אותנו, "הבריאים", קדימה.

במהלך האימונים והמירוצים חשבתי שהעוצמה המתפרצת מ"נכים", שרבים מהם מפצים על נכות אחת ביכולות מדהימות אחרות, היא מהנעלות שבן אנוש יכול לחוש בחייו. לצד זה עולה בי השאלה: האם אנחנו במדינת ישראל עושים ככל יכולתנו לשלב אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים בחברה? האם אנחנו לא "עיוורים" לאוכלוסיות צמי"ד (צרכים מיוחדים)?

החברה הישראלית מתאפיינת במגוון רב של אוכלוסיות, רבות מהן בעלות צרכים מיוחדים. בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה כמעט לא היה אפשר לשמוע את קולן, ונטיית המערכת היתה לדחוק אותן מהשיח הציבורי ולרכזן במסגרות מבודדות. בשנים האחרונות חלה התפתחות בשיח החברתי בישראל ובחו"ל, הקורא לכבד כל אדם ללא קשר למקורו, לדתו או למגבלותיו. שיח זה הביא להגברת הפתיחות כלפי אוכלוסיות הצמי"ד בתחומים השונים. גם היקף החקיקה בתחום והחשיפה הרבה באמצעי התקשורת בישראל הביאו לשינוי ולהגברת המודעות לקיומה של אוכלוסיית הצרכים המיוחדים, אך אלו עדיין אינם מספקים.

אנחנו רואים אנשים בעלי צרכים מיוחדים ברחוב, בקניון, באוטובוס, בדרך לבית הספר או לגן. לרוב הם מתעסקים בשלהם, באיפוק ואפילו במידה מסוימת של התנצלות. רובנו בוודאי תוהים לאן הם נוסעים ומה עובר להם בראש, ולעיתים עד כמה לא היינו רוצים להתחלף איתם. עם זאת, מתי בפעם האחרונה דיברנו עם מישהו בעל צרכים מיוחדים? מתי בפעם האחרונה דיברנו עם חברים, עם מכרים או סתם עם אורחים בארוחת הערב ביום שישי על מקומה של האוכלוסייה הזו בישראל? על הצרכים שלה ועל העובדה שבדיוק כמונו הם רוצים להתקדם בחיים, לבנות משפחה, לטייל בעולם ולחייך כשהנכדים שלהם נוגעים להם בפנים, ללא רצון באמפתיה או ברחמים? האם אנחנו עושים מספיק? האם המדינה עושה מספיק?

בירושלים מתגוררים יותר מ־20 אלף תושבים המוגדרים כבעלי צרכים מיוחדים - נכים, בעלי פיגור, פגועי נפש, לקויי ראייה ושמיעה ואחרים. עיריית ירושלים, באמצעות מחלקת צמי"ד, פועלת לשלבם בקהילה במגוון רחב של תחומים ולהעניק להם את האפשרות לקחת חלק וליצור בתחומי התרבות והאמנות ולהעשיר את חיי הפנאי שלהם ושל כולנו. כמו תמיד, שם המשחק הוא כסף ואני מקווה שבתקציב המדינה, שפרטיו הסופיים מתגבשים בימים אלה, יהיה מקום לבעלי הצרכים המיוחדים.