בימים שבהם חיפשנו ספרים

לא היה ארבעה במאה כשהיינו ילדים, היה אולי ספר אחד ב־40-30 שקלים, וספרים לא נקראו "כותרים" אלא סתם נקראו. ההלצה הקבועה סיפרה על מישהו שהביא לחתן בר המצווה מטרייה, "כי מטרייה הוא לפחות יפתח".

מתוך הבדיחה הזו אפשר ללמוד דבר רציני עד מאוד: כל שאר המתנות היו ספרים. אם היום תביא ספר בתור מתנה לבר מצווה, בפעם הבאה אתה לא תוזמן אפילו לאזכרה, קמצן.

אצל דוד שלי, הידוע בשם "אורבך ספרים" ברחוב חובבי ציון בפתח תקווה, לא מכרו ארבעה במאה וגם לא מאה בארבעה. דוד דויד, כך אנחנו קראנו לו, ואשתו דודה הני, היו מתרוצצים בחנות שלהם בפתח תקווה כל השנה ומתאימים ספר לילד, מתנה למבוגר, ואפילו היו מציעים לקונים הקבועים "אל תיקח את "אלף אישים" לבר המצווה של שטרן, כי משפחת כהן כבר קנתה לו את הספר הזה".

אתם מדמיינים שירות כזה ברשתות הניאון האחידות שבהן דיילות מכירה זמניות ממליצות לך בדיוק על הספר שעליו בעל הבית מ"הבעלות הצולבת" עושה קופה גדולה יותר?

ובשבוע הספר היו הנחות, לא מציאות. הספרים לא נמכרו במשקל, אלא אחד־אחד, בהנחה יפה, מזמינה.

היו ימים, לא כל כך מזמן, שלספר היו חיים ולא רק חיי מדף. אנשים קנו ספרים שהם גם קוראים, וגם אם הם קנו סט אנציקלופדיה עשרים־כרך מאיזה סוכן שהתדפק על דלתם, הם עשו זאת כדי שבסלון שלהם יהיו ספרים, כדי להיראות משכילים. אלו ימים שלפני פלזמות הענק המכסות קיר ומסתירות ספר. ימים שבהם קנית ספר כדי לקרוא אותו, או לפחות להתנאות בו או כדי להעניק אותו כמתנה נאה.

זה אותו שבוע הספר כמו פעם. רק שאז חיפשנו ספרים והיום אנחנו תרים אחרי מבצעים. קונים ספרים בזול ומשלמים על זה ביוקר.