על יורם קניוק: תמיד מיוחד ומקורי

את יורם קניוק זכיתי להכיר לראשונה לפני יותר מ־20 שנה. תיאטרון גשר היה באותה תקופה בתחילת דרכו, לא מוכר בנוף המקומי, והמחזה הראשון שהעלינו היה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" של טום סטופארד. את ההצגה הגשנו אז ברוסית עם תרגום לעברית, ובאחד הערבים הגיע גם קניוק לצפות בה. מייד בתום ההצגה הוא הגיע אל מאחורי הקלעים, ובחיוך אמר לנו שהוא קצת "התאכזב". הוא ציפה לראות תיאטרון רוסי מסורתי כבד ואיטי, וראה במקום זה קומדיה שממנה נהנה מאוד. מאותו ערב התחברנו. אהבתי מאוד את האישיות הייחודית שלו ואת דרך המבט המקורית שלו על החיים, שלוותה תמיד באירוניה דקה. יורם הפך לידיד של ממש לתיאטרון, ונהג לצפות בהצגות שלנו בכל הזדמנות, ואני מצידי התוודעתי אליו והוקסמתי מיצירותיו.

הספר ששבה אותי בקסמו מייד היה "אדם בן כלב" שיורם כתב בסוף שנות השישים, ועסק בהתמודדותם של ניצולי השואה עם הזיכרון ועם הצלקות הנפשיות והפיזיות שנשאו. עד הספר הזה ראיתי וקראתי לא מעט יצירות שעסקו בזיכרון השואה, אבל שום יצירה שקראתי עד אז לא טילטלה אותי כך. זו היתה יצירה מקורית מאוד, נועזת, נוקבת וחדה מאוד בנקודת המבט שלה. זה היה ספר שנתן מבט אחר שלא נראה עד אז על השואה, ולאחר שסיימתי את הקריאה ידעתי שאני רוצה מאוד להפוך את היצירה הזו להצגה.

יורם חשש מאוד בתחילה. המחשבה שהדמויות שעליהן כתב יקרמו עור וגידים ויעלו על הבמה לא היתה קלה עבורו. גם הרעיון ליצור עיבוד שבו תמוקם עלילת המחזה באוהל קרקס, כשדמותו של הגיבור, אדם שטיין, היא של ליצן, נתקל בסקפטיות מסוימת מצידו. יורם, שהיה רגיש מאוד לאוכלוסיית ניצולי השואה, חשש מאוד מתגובתם, אבל כשההצגה עלתה הוא התפעל ממנה ואהב אותה מאוד. הוא נהג להגיע כמעט לכל הצגה, מלווה בבן משפחה או בחבר שבפניו רצה לחשוף את היצירה ולשמוע את דעתו. מדי פעם הצטרף אלינו גם להצגות בחו"ל כדי לשמוע את דעתם של צופים מכל רחבי העולם על יצירתו ועל העיבוד שעשינו לה.

השיחה האחרונה שלנו התקיימה לפני כמה חודשים. העליתי בפניו את האפשרות שנציג מחדש שוב את "אדם בן כלב" וקבענו שנעשה זאת עם חזרתו של התיאטרון מחו"ל. לצערי, הבשורה המרה תפסה אותנו ממש כאן, בניו יורק, בעודנו מציגים פה את "שונאים. סיפור אהבה".

יורם יחסר לי מאוד. הוא היה אחד האנשים המיוחדים שפגשתי בחיי, ונקודת המבט המקורית שלו שדרכה ליווה את החיים בישראל, תלווה אותי תמיד. כולי תקווה שהציבור הישראלי יזכור תמיד את הסופר המחונן ואת יצירותיו היפות.