קו ישיר מקשר בין תאונת הפגע וברח שלשום בבאר שבע, שבה נהרגה לולה מריה אמדור בת ה־85, לבין התאונה שבה קיפחה לי זיתוני את חייה, התאונה שבעקבותיה נפגעה קשה הנערה שחר גרינשפן מנתניה, התאונה שבה נפגע קשה הילד אמיר בלחסן מיהוד, ועוד עשרות סיפורים אחרים שלא תמיד מגיעים לידיעת הציבור.
חשוב להבין - בניגוד לתאונות רבות שבהן אפשר להאשים את הנהגים בהריגה או ברשלנות, תאונות פגע וברח הן בבחינת רצח לכל דבר. אם לא מבחינה חוקית, אזי מבחינה מוסרית.
מהתנ"ך קיבלנו את הציווי "לא תעמוד על דם רעך", ציווי ברור המחייב אדם להושיט עזרה לזולת. כנסת ישראל הפכה את הציווי התנ"כי לחוק בספר החוקים הישראלי כבר בשנת 1998, חוק המחייב אדם להושיט עזרה לאזרח אחר שנקלע למצוקה.
העובדה שיש נהגים שגם פוגעים באדם, לעיתים פגיעות קשות או קטלניות, וגם בורחים מזירת האירוע, היא מטרידה וראויה להתייחסות מיוחדת.
בכנסת האחרונה העברתי את "חוק זכויות נפגעי עבירה", המוכר יותר בכינויו "חוק שחר גרינשפן".
התיקון מגדיל את העונש המקסימלי לעבירות הפקרה, וחשוב לא פחות - מחייב את הפרקליטות לשתף את הנפגע או את משפחתו בהליכים המשפטיים של הפוגע.
העברת החוק צריכה להיות רק אבן פינה ראשונית בכל הנוגע לטיפול בתופעת עבירות ההפקרה.
כעת יש לרתום לצד המחוקק את הגורם החשוב ביותר - את המחנך. יש להוסיף לתוכניות הלימוד בישראל את נושא עבירות ההפקרה ולעמוד על הפער האדיר שבין פגיעה באדם, שאינה רצויה כשלעצמה, לבין הפקרתו למוות בזירת התאונה.
נוסף על שני גורמים חשובים אלה ראוי להזכיר גם גורם שלישי - פרקליטות המדינה.
אני קורא לחברי, השר לביטחון הפנים יצחק אהרונוביץ', לחדד ולהדגיש בפני התובעים המשטרתיים את הצורך בגישה מחמירה במיוחד כלפי עברייני פגע וברח.
בסופו של דבר, הכדור בידיים שלהם. עמידתם של התובעים המשטרתיים על ענישה מחמירה ככל האפשר לעבריינים אלה, וקיום מדיניות של אפס סובלנות כלפיהם, יקדמו אותנו עוד צעד כלפי מדינה נקייה מעבירות פגע וברח.
