לוח השנה היהודי מייצר לאורך השנה כמה מועדים שבהם אנחנו מוכרחים לעצור את שיגרת היום־יום. יום הכיפורים משמש לחשבון הנפש האישי שבו כל אדם מתכנס עם עצמו ובוחן את דרכיו, ותשעה באב הוא יום חשבון הנפש החברתי. ביום זה אנחנו מחויבים לחשוב על מקומנו בחברה, על תפקידו של כל אדם בה ועל צדק חברתי.
ירושלים של לפני חורבן הבית השני היתה עיר שסועה ומפולגת, ללא צדק חברתי, וידועה האימרה שבשל שנאת חינם חרבה העיר. הנביאים מקוננים על אובדן הסולידריות, על אובדן הערבות ההדדית ועל הקיטוב הקשה ששרר בירושלים. תיאורים אלו משמשים לנו בסיס השוואה ולמולם אנו נקראים לבדוק את עצמנו: היכן אנו עומדים ביחס לאותה חברה, שבסופה חרבה הארץ והעם היושב בציון נפוץ לכל עבר? האם למדנו לקח? מה מקומה של הערבות ההדדית בסדר יומנו? האם החברה שלנו היא כזו שצועדת לכיוון של בניין או שמא לחורבן?
המסורת מתארת חמישה אסונות שהתרחשו בתשעה באב: נוסף על חורבן שני בתי המקדש, גם נגזר על הדור אשר יצא ממצרים שלא ייכנס לארץ ישראל לאחר חטא המרגלים, נכשל מרד בר כוכבא והעיר ירושלים הוחרבה בידי הרומאים. כל האסונות היו בעלי השלכה על מצבו המדיני של עם ישראל. כך בעקבות חטא המרגלים עמד העם בפני השמדה, מרד בר כוכבא שם קץ לשאיפות העצמאות של העם היהודי, וחורבן בתי המקדש והחרבת ירושלים חתמו את תקופת הקוממיות של עם ישראל ופתחו את תקופת הגלות. קיבוץ האירועים האלו מעביר לנו מסר חד של תוצאותיה של חברה בלתי צודקת ומציב לנגד עינינו תמרור אזהרה גדול.
זכינו כולנו להיות בני דור שבו ירושלים, וישראל, אינן חרבות עוד. הנבואה על ילדים וילדות המשחקים ברחובותיה של ירושלים באמת מתקיימת לנגד עינינו. אלא שעם הזכות הזו מגיעות גם חובה גדולה ואחריות גדולה להמשיך לבנות את העיר ואת החברה ולטפל בשסעיה. אני חש אותה באופן אישי כראש עיר בכל יום, אך היא חובה המוטלת למעשה על כולנו.
חובתנו היא לתת לאותם ילדים וילדות המשחקים ברחובות העיר את הסיבה לרצות להמשיך לגור בה גם בבגרותם. לתת להם את הסיבה להאמין שהאופק הזה שאנו מדברים עליו אכן ימתין להם. יש לזכור שסכנת החורבן טמונה גם בשקיעת הרוח והמוסר ובדלדולם. לכן אל להם למאמצים לבניינה של העיר להישאר רק במובנם הפיזי. עלינו לדאוג לבניינה גם במובן הרוחני, התרבותי והחברתי באותה המידה, אם לא במידה רבה יותר.
על ירושלים נאמר שהיא עיר אשר לא חולקה לשבטים. כאז גם היום, ייעודה הוא לתת לכולם מקום לחיות בה. ירושלים אינה שייכת לציבור זה או אחר. לא לחילונים ולא לדתיים. היא בירת ישראל, וככזאת היא שייכת לכולם. היום עלינו לזכור שהגיוון הזה שבאוכלוסיית העיר (והמדינה) הוא מצד אחד הקסם שבה, אך הוא גם מציב בפנינו אתגר חברתי משמעותי של היכולת לחיות זה לצד זה בכבוד הדדי ובשותפות. בתשעה באב נזכור את הסיבות לחורבן ונדרוש מעצמנו להרבות קצת יותר באהבת חינם.
הכותב הוא ראש עיריית ירושליםטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו