ט"ו באב: לרקוד מרוב אהבה

החיים היהודיים יכולים לעיתים לעבור באופן חד מקיצוניות לקיצוניות, ודוגמה טובה לכך אנו מקבלים בימים אלו בכל שנה. רק נסתיימה תקופת האבל על חורבן ירושלים, וכבר הגיע חג של אהבה. תקופת אבל שאסורה בשמיעת מוסיקה, בריקודים ובכלל בכל סממן של שמחה, והנה, כמה ימים לאחר מכן, סיבה למסיבה - ט"ו באב.

המקור המקראי לחג המבורך מופיע לראשונה בספר שופטים. לאחר מקרה פילגש בגבעה, שבו נאנסת אישה עד מוות, יוצאים שבטי ישראל להילחם בשבט בנימין שבני אחת מעריו ביצעו את המעשה. בסיום המלחמה נוצר מצב שבו נותרו בשבט יותר גברים מנשים, וכדי לפתור את הבעיה מחליטים שופטי ישראל להקל את גדרי הצניעות של אותם ימים ולהרשות לבנות ישראל לצאת לחולל בכרמים כדי שבני בנימין יוכלו להתחתן.

אך גם אם תסקרו את התורה כולה, כנראה לא תמצאו מקור הלכתי העוסק באופן מפורט במצוות יום זה, למעט האזכור במשנה במסכת תענית: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בני ירושלים יוצאין בכלי לבן... ובנות ירושלים יוצאות וחולות (מחוללות) בכרמים", ותו לא.

אך בעם היקר שלנו אי אפשר בלי שיגידו לנו איך לחגוג, ולכן הריק ההלכתי התמלא בשנים האחרונות בעיקר במחוות של אמונה וקירוב לבבות. וכך מתרבים והולכים להם ימי עיון לחילונים ולדתיים, מפגשי פנויים־פנויות וכמובן עיסוק משמעותי של תעשיית המזכרות והמתנות לחג האהבה, על חשבון התוכן.

עיון מדוקדק בציטוט מהמשנה מפנה את מבטנו למעין מנהג משובב נפש - ריקוד הכרמים של בנות ירושלים. ולא רק ריקודים היו שם, אלא אף נשיאת קול נשית (שמעניין כיצד היתה מתייחסת אליה היהדות האורתודוקסית בת ימינו) וכמעט ציווי המכוון לגברים לבוא ולבחון את הרעיה לעתיד.וכך היו אומרות אותן נשים: "שא נא בחור עיניך וראה מה אתה בורר לך; אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה".

לא צריך להיות היסטוריון או חוקר מקרא מופלג כדי להבין שמנהג הריקודים הזה, שזיווג זיווגים בימי קדם, היה ממש רומנטיקה דרך הרגליים. אך כידוע, בשביל לרקוד לא צריך ציווי. בשביל לרקוד צריך רק סיבה פשוטה, סיבה למסיבה. הרי מספיק שיש מאורע משמח בקירבת מקום - והופה, קופצים ומשתוללים! ולאחר שעוברים תקופות אבל שכאלה - כמו לפני תשעה באב - בכלל בא לשמוח, ועל מתנת האהבה על אחת כמה וכמה!

פעם ראיתי כרטיס ברכה שהסתיים במשפט: "תרקוד כאילו אף אחד לא רואה". אילו הייתי יכול לשכתב את המשפט, הייתי כותב - תאהב כאילו אף אחד לא רואה. וזאת בדיוק הנקודה שנוכל לקחת מתוך המנהג המבורך שראינו במשנה.

אותה ספונטניות של ריקוד יכולה לשחרר אותנו בעיקר מכל אותם המחסומים והמחיצות שסיגלנו לעצמנו בתקופות שבהן שרינו בבדידות, שהפכה את נפשנו לאבן שכמעט אין לה הופכין. ואת כל הרעיון אפשר לסכם במשפט אחד שאמר רבי שלמה קרליבך: "נכון, יש לכם ראש מצוין, אבל גוועלד, איפה הרגליים?" אז צאו לרקוד, לחגוג את האהבה, ושימחו בלי גבולות. פשוט, דרך הרגליים.