יש סוג של הקלה כשאתה חוזר למקום הטבעי שלך. כשאתה חוזר למקום שאליו אתה יודע שאתה שייך באמת. זה שמתאים היטב לרמתך.
זו בדיוק צריכה להיות ההרגשה הבוקר של שחקני נבחרת גביע דיוויס של ישראל, גם אם הם לא ימהרו להודות בכך ויעדיפו לטעון שאתמול היה סתם יום רע. בראייה לטווח ארוך, זה מה שיש לנו.
בספורט, כמו בחיים, כשאתה משחק במגרש משחקים שלא מתאים למימדים שלך, אתה כל הזמן מצפה לניסים. אתה מקווה שאולי השחקן הטוב ביותר של הנבחרת היריבה ייפצע, או שבתזמון משמיים תקבל יומיים שלמים של מנוחה ולא רק יום אחד של שקט שמגיע אחרי משחק קשה במיוחד של חמש מערכות.
מדי פעם כל הניסים האלה אפילו קורים, ואיכשהו זה מצליח ואז זה מאוד משמח ונותן הרגשה טובה, אבל עמוק בפנים הידיעה שאתה חי בשקר לא נותנת מנוח. ולפעמים, אפילו יומיים של מנוחה לא מספיקים. ולפעמים אתה מגלה שהטניסאי הכי חלש אצל היריב עדיין הרבה יותר טוב מהשחקן הכי מוצלח שלך. ואז לא משנה כמה אתה מנסה, בסופו של יום אתה חוזר למקומך הטבעי.
במשך כמה ימים זה כואב, אבל בסוף הרגשת האכזבה מתחלפת בהקלה גדולה כי אחרי הכל, אין כמו אנטי־קליימקס.
חזרתה של נבחרת הדיוויס של ישראל לבית אחד האירופי־אפריקני היא לא בשורה משמחת, אבל היא בהחלט אחת שאפשר וצריך לחיות איתה בשלום.
שחקני נבחרת בלגיה היו טובים מאיתנו והוכיחו במהלך המפגש שלפעמים השלם אכן טוב מסך חלקיו. גם נבחרת ישראל הוכיחה בדיוק את האימרה הזו ובמשך תקופה ארוכה למדי, כששרדה שוב ושוב במחוזות לא לה. השלם המצליח של הנבחרת בשנים האחרונות לא היה טמון בטניס עצמו, אלא בעיקר בתמיכה ההדדית, בלכידות וב"ביחד" של חבורת ספורטאים טובים בהדרכתו של הקפטן אולי הטוב ביותר שהיה לנבחרת אי פעם. אלה הדברים שהחזיקו אותנו באזור הדמדומים של הבית העליון וב־16 הנבחרות הטובות בעולם - אבל לא עוד.
כשפורטים את ההפסד לבלגים לחלקים, התמונה לא אופטימית במיוחד. דודי סלע איכזב בגדול.
אמיר וינטרוב ניסה ונתן ונלחם, אבל הראה שאפילו בדיוויס הוא לא תמיד כל יכול.
אנדי רם ויוני ארליך מילאו את חלקם על הצד הטוב ביותר, אבל אין נבחרת בעולם שיכולה לשרוד בבית העליון רק הודות לשחקני זוגות מצליחים.
כך שבסופו של דבר נשארנו עם המציאות, וטוב נעשה אם נלמד לחיות איתה בשלום.
